צו 8 ממבטו של הרץ המגוייס

| שתף |

"אחרי 18 ימים במילואים אני סוף סוף יוצא לריצה אמיתית, לא קצרה. יובל ואני רצנו בעבר מספר פעמים יחד, אבל נדמה לי שהפעם זה היה אחרת. משהו ברעות של לוחמים, שכבר שלושה שבועות מבלים אחד עם השני, היה שם"...

תאריך: 03/08/14, מאת: ניר אבישי כהן

מכל הנושאים הבוערים בארצנו, ובראשם המצב הביטחוני, אני מצליח לכתוב רק על ריצה. אולי ככה נראה האסקפיזם אצלי, בריחה אל עולם שכולו טוב, שאין בו מלחמות, הרוגים. עולם בו יש רק מנצחים, כל מי שנועל את נעלי הריצה ויוצא לרוץ הרי הוא מנצח.
אבל, ברוח הימים הנוראים האלה, אני כן כותב על הריצה והשילוב שלה עם "המצב".

אתחיל עם מעט רקע מקדים. שמי ניר, בן 33, מאמן ריצה מתל אביב, וסטודנט לחינוך גופני במסלול להסבת אקדמאים. כבר ארבע שנים שעולמי סובב סביב הספורט בכלל וריצה בפרט. בארבע השנים האחרונות רצתי למעלה מעשרה מרתונים, אולטרה מרתון אחד של 68 ק"מ (אולטרה קצרין), והשתתפתי בשלוש תחרויות של איש ברזל, פעמיים באילת ופעם אחת בשוויץ. אני רשום לתחרות של הישראמן הקרוב באילת, אבל לפני כן, האתגר הבא, אני מתכוון לרוץ במירוץ "סובב עמק" את ריצת ה-100 קילומטרים. לאחר חמישה חודשים מאוד עמוסים ב-2014, שכללו שלושה מרתונים, אולטרה אחד ואיש ברזל אחד, הייתי בחודש של הורדת עומסים, כאשר התיכנון היה להתחיל להתאמן בתחילת יולי לתחרות הקרובה, כפי שכבר הזכרתי, באוקטובר הקרוב, ריצת מאה קילומטרים.

אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. בנוסף להשתייכותי למשפחת הרצים אני גם מתפקד כמפקד פלוגה של לוחמי חי"ר, רב סרן במילואים. כבר חמש-עשרה שנים שחיי שזורים עם העולם הצבאי, כאשר כל שנה אני משרת עשרות ימי מילואים.
בשמונה ליולי קיבלנו, אני וכל הגדוד בו אני משרת, צו 8. כמובן, בלי שאלות, עוזבים הכל ומגיעים. לאחר יממה ללא שניה של שינה, יממה בה גייסתי את כל הפלוגה שלי, מצאנו עצמנו מחליפים גדוד סדיר שעלה להילחם בעזה. לעיתים המציאות עולה על כל דימיון, לעיתים יש תסריטים שרק המציאות יודעת לכתוב. מכל המקומות בארץ, מכל הגזרות שקיימות, הגיזרה עליה אני קיבלתי להגן היא הרי אילת. בדיוק, אבל בדיוק, המסלול המדהים של הרכיבה בישראמן. עד ל-9 ליולי השנה, כביש 12 היה בשבילי שם נרדף למסלול רכיבה מדהים ביופיו אבל גם עם דרגת קושי גבוהה בשל הרוחות העזות ששוררות בו. מלבד התחרויות, רכבתי במסלול הזה לא מעט פעמים, ואני מכיר אותו היטב. והנה, אני, מקבל משימה צבאית, להגן על האיזור הקסום הזה שעד ללפני חודש נקשר אצלי בתודעה לספורט.

מצאתי עצמי נוסע עשרות פעמים ביום את מסלול הרכיבה המדובר. ממחסום נטפים עד כמעט צומת עובדה. בימים הראשונים לא ראיתי רוכבי אופניים על הציר, אבל בסוף השבוע הראשון ראיתי גם ראיתי. מודה, נצבט לי הלב. מצד אחד שמחתי בשמחתם אבל מן הצד השני גם קנאה התפשטה בי.
הימים כאן לא פשוטים, אמנם אין לחימה כמו בעזה, אבל אנחנו, החיילים הפשוטים, משקיעים הרבה מאמצים כדי לשמור על השקט בגבול עם מצרים. מצאתי את עצמי ישן בין שעתיים לשלוש בלילה, אוכל ארוחות לא מסודרות ולא עושה ספורט בכלל. בחיי היום יום שלי הריצה היא הסמים שלי, הריצה היא אחד ממקורות האושר הגדולים ביותר שלי. למיטב זכרוני, הזמן הכי ארוך שלא רצתי בעשר השנים האחרונות היה אולי שלושה ימים, אולי. ופתאום יום רודף יום, לילה רודף לילה ואני לא מצליח למצוא זמן לרוץ. הכניסה הפתאומית לגיזרה חדשה, ללא חפיפה מסודרת, דורשת מכולם, אבל מהמ"פ במיוחד, השקעה רבה של למידה, השקעה שלא מאפשרת לך לשלב ספורט כחלק מהשיגרה. כאשר מצאתי לי חצי שעה או אפילו שעה של זמן במשך היום, פשוט קרסתי לשינה ערבה, ולו כדי להטעין עוד קצת את סוללת הגוף. התזונה הלקויה, השעות הארוכות עם אפוד לחימה, המחסור בשעות השינה, נותנים את אותותיהם ואני ממש מרגיש את הגוף הולך ונחלש. המחשבות על התחרות הבאה באות כל הזמן, במיוחד ברגעים בהם מופיע על הכביש רוכב אופניים אמיץ אשר חותך את הכביש ביעף.

למי שאינו מכיר את רזי הז'רגון הצבאי אסביר, כי יחד איתי, צמודים אליי כל הזמן, מסתובבים עוד שלושה לוחמים, חפ"ק מ"פ. החובש הפלוגתי, הקשר שלי ונהג הג'יפ. כולם הם חברי אמת אשר ההיכרות בינינו חוצה הרבה מאוד ימי מילואים. כמעט שלא עובר יום שאני לא מדבר איתם על הצורך שלי בריצה, על ההשתוקקות שלי לרוץ. כמעט ולא עובר יום בו אני מבטיח להם שבערב נצא לרוץ או לחילופין בבוקר המחרת. אבל ההבטחות האלה לא מתממשות, העייפות וסדר היום מכריעים נגד הריצה המיוחלת. אבל, עדיין, בכל יום שעובר אני מבטיח להם שאני עוד אחצה את הגיזרה הפלוגתית בריצה, שזה עוד יקרה.

לאחר 16 ימים החלטתי שאני חייב לצאת קצת ולהתרענן. לקחתי את הרכב ונסעתי לחברים שגרים מרחק שעה וחצי נסיעה. הגעתי אחר הצהריים וקרסתי לשינה עמוקה של 12 שעות. בפעם הראשונה מאז שהתגייסתי למילואים הללו הצלחתי לישון כמו שצריך. קמתי בבוקר וכמובן שיצאתי לרוץ. ריצה קלה של עשרה קילומטרים, ללא שעון, ריצה פשוטה. באמת שאין מילים לתאר את תחושת השיחרור והאושר שחוויתי בריצה הזו. אמנם הימים שעברו הורגשו על הגוף, אמנם לא הייתי קל כשם שאני רגיל להיות, אבל הריצה הזו היתה בשבילי כמו מים במדבר, ממש כמו אוויר לנשימה. חזרתי מהריצה, התארגנתי וחזרתי לפלוגה עם המון אנרגיות להמשך המילואים. לאחר הריצה הזו הבנתי שאם אני רוצה לרוץ בריצת האולטרה של אוקטובר ואף אם אני רוצה להתחרות בישראמן, עליי לשמור על משטר אימונים ולו המינימלי.

יומיים לאחר מכן, עמדתי בהבטחתי מהיום הראשון שלי במילואים האלה. הצלחתי לישון טוב בלילה, חמש שעות, סיימתי את פתיחת הבוקר השיגרתית (השכמה בחמש וחזרה למוצב בתשע בבוקר) ויצאתי לרוץ. הנהג שלי בחפ"ק, יובל, רץ בפני עצמו, אשר באמתחתו מספר מרתונים, הצטרף אליי לעשרת הקילומטרים הראשונים. יצאנו יחד מהמוצב, אני והוא, בשעה עשר בבוקר, והתחלנו לרוץ מהצד הצפוני של הגיזרה אל עבר הצד הדרומי. המסלול הוא לא קל וכולל הרבה מאוד עליות. גם מזג האוויר לא תרם ומד הטמפרטורות חצה את קו 30 המעלות. אבל, למי זה איכפת? אחרי 18 ימים במילואים אני סוף סוף יוצא לריצה אמיתית, לא קצרה. יובל ואני רצנו בעבר מספר פעמים יחד, אבל נדמה לי שהפעם זה היה אחרת. משהו ברעות של לוחמים, שכבר שלושה שבועות מבלים אחד עם השני, היה שם. רצנו יחד, זה לצד זה, מידי פעם מאזינים לשיר ששנינו אוהבים. לאחר עשרה קילומטרים יובל עזב אותי ועלה לג'יפ. נשארתי לבדי, אני והמדבר הקסום הזה. המקום הזה שעד לפני חודש היה בשבילי מסלול רכיבה הפך להיות גיזרה עם שפה משותפת, עם קווי דיווח ומקומות חדירה. ובמקום הזה אני רץ, למרות הכל. הרגשתי ניצחון של השפיות. את הריצה הזו לא אשכח לעולם. בסך הכל ריצה של 22 קילומטרים אבל ריצה שהיתה כה חשובה לי. מלבד האושר שהיא הסבה לי, היא גם היתה סמלית בעיניי. סמל למלחמות האמיתיות שהאדם צריך להילחם בהן, נגד עצמו, נגד עלייה קשה להר חזקיהו, נגד החום הכבד ולא למלחמות הנוכחיות שלנו, מלחמות אדם באדם אשר מביאות למוות נוראי. סיימתי את הריצה בתחושה מעולה אבל גם בהבנה שממש לא בטוח שאצליח לעמוד ביעדים שלי השנה אם המילואים האלה יימשכו. הג'יפ שלי חיכה לי במחסום נטפים, לבשתי את המדים, לקחתי את הנשק האישי שלי וחזרתי להיות מ"פ.

אני עדיין במילואים, כבר 26 ימים, והמלחמה עדיין נמשכת. אני כותב על הריצה, אבל הכל מתגמד לעומת הצער על החיילים שלנו שנהרגים מידי יום, לעומת הצער על החפים מפשע, משני הצדדים שמתים מידי יום. אני מוכן גם לא לרוץ שנתיים, שרק תיגמר המלחמה הזו. ועד שהיא תיגמר, אנחנו, החיילים בפלוגה עליה אני מפקד, נמשיך להיות כאן, נמשיך לתרום את תרומתנו לביטחון המדינה האהובה הזו, נמשיך להקריב את מה שצריך להקריב מחיינו האישיים כדי שיחזור השקט למדינה. התחרויות יחכו, אם לא אשתתף בקרובה אשתתף באחרת, אבל מה שבטוח שאחרי שהכל יסתיים אני אחזור לאהבה שלי, אחזור לרוץ.


ניר אבישי כהן 

 

סגור