ראיון עם איליה רבינוביץ - אולטרה מון בלאן 2013

| שתף |

"מהנקודה הזו יכולתי לראות את קו הסיום וידעתי שאני רק צריך לרדת פשוט, אבל הרגליים היו גמורות ולא היה לי כח לרדת". על חוויות מאחת מריצות האולטרה הקשות בעולם בכתבה הבאה

תאריך: 15/09/13, מאת: דפנה פרחי

איליה רבינוביץ רק בן 26 וכבר הוא חתום על סיום של אחת מתחרויות האולטרה מרתון הקשות בעולם. קודם לכן הבאנו את סיפורו של הרץ הישראלי הראשון לסיים את התתחרות - זיו צויגהפט, ורבינוביץ, היה הישראלי השני לסיים אחריו. רבינוביץ הגיע לקו הסיום לאחר 37:03:24 שע' של ריצה, הרבה שעות על הרגלים והרבה מאבקים.


באחת מנקודות הרענון

ספר לנו קצת על האימונים.
"הגעתי ל-100-120 ק"מ בשבוע. ביצעתי הרבה אימוני ירידות (ביער קדושים) אימוני ירידות עם משקל - לקחתי תיק במשקל ארבעה קילו על הגב. התוכנית היתה להעמיס על השרירים כשהם מאד עייפים. כחודש לפני התחרות רצתי ריצה של 67 ק"מ ולאחר מכן במשך 24 שעות שעתיים ריצה ואז שעתיים מנוחה".

איך עוברים תקופת אימונים כל-כך אינטנסיבית?
"בחלק מהאימונים חברים ליוו אותי וחלק רצתי לבד. פעם הייתי רץ עם מוזיקה אבל היום אני כבר יודע איך להתמודד עם עצמי, זה בא עם בגרות מסויימת".

תספר לנו על מהלך התחרות.
"קודם כל זכינו במזג אוויר מצויין. התחרות מתחילה בעלייה מאד חדשה שנמשכת בערך שעתיים. ממישור לעלייה קשה כשאחר-כך צריך לרדת את הכל בחזרה, גובה של 9500 מ'. מה גם שאין איך להתאמן לעליות האלה בארץ. בנוסף חשוב לא לפתוח לאט מדי כדי לא להיתקע בתור של הרצים בעלייה. ב-50 הקילומטרים הראשונים רצתי יחסית מהר".

היו לך נקודות שבירה?
"היו לי מספר נקודות שבירה. באחת התחנות קצת לפני חצי המרחק עשיתי הפסקה של עשרים דקות. בדרך כלל הזריחה עושה לי טוב, אבל שם התחלנו לטפס ולטפס, עלייה די רצינית וזה השפיע עליי לא טוב. נקודה נוספת היתה בארבעים הקילומטרים האחרונים. בקטע הזה היו שלוש עליות של 800 מ', זה בערך כמו לטפס את צוק מנרה ועוד קצת, אבל בחושך. חוויתי איזה שהיא ירידת מתח כשירד האור, ובנוסף היתה לי בעיה עם הפנס ונאלצתי לרוץ בלי אור. בנקודת הרענון האחרונה לא היה לי כח לכלום. ישבתי בצד בין חצי שעה לארבעים דקות. אני חושב שהתחילו אצלי הזיות בשלב הזה. מהנקודה הזו יכולתי לראות את קו הסיום וידעתי שאני רק צריך לרדת פשוט, אבל הרגליים היו גמורות ולא היה לי כח לרדת".

עובדה שסיימת. איך התמודדת עם המשברים האלה?
"ניסיתי לרוץ עם אנשים אבל כל פעם זה לא עשה לי טוב, פתאום כולם עוברים אותך וזה לא מוסיף מבחינה מנטלית. חשבתי על זה שהתאמנתי כל-כך הרבה. חשבתי על כל מי שחיכה לי בבית. חברים סיפרו לי שהם ישבו מול המחשב ויראו את מהלך התחרות שלי ומול המצלמה בסיום, אלו המחשבות שהחזיקו אותי. גם חשבתי על הווסט האדום של ה"FINISHER" שמקבלים בסיום....".

מה עושים אחרי 37 שעות ריצה?
"הרגלים שלי היו די גמורות. גרבי הקומפריישן שהייתי איתם עזרו לי המון. אחרי שסיימתי הלכתי לאכול, וכיוון שהיה נראה לי שהצתננתי במהלך הריצה, הלכתי לרופא כדי לוודא שאין לי דלקת ריאות. לאחר מכן הלכתי לישון". 

לסיכום -למה דווקא אולטרה מון בלאן?
"לאולטרה מון בלאן מגיעים כל רצי האולטרה הטובים בעולם. פגשתי שם רץ צרפתי Seb Chaigneau שהתברג מספר פעמים לפודיום באולטרה מון בלאן וניצח בהרבה תחרויות אולטרה אחרות, וכן רץ בשם Dhshiri Sherpa, שמחזיק בשיא המסלול (20 שעות ו-5 דקות). לפגוש רצים שהשלימו את המסלול זה נותן הרבה מוטיבציה להמשך".


Dhshiri Sherpa ואיליה רבינוביץ עם הווסט של המסיימים
 

ביום שישי הקרוב יתארח איליה רבינוביץ באולטרה ברוקס מרתוניה ירקון מזרח, והוא יסייע לרצי האולטרה (50 ק"מ) בנקודת הסיבוב שלהם, בתחנת הריענון.
ההרשמה עדיין פתוחה, והקהל מוזמן לעודד את הרצים.

 

סגור