ראיון עם אילנית חזן

| שתף |

היא קבעה במרתון ברלין האחרון 3:10 שע', אבל אם תשאלו אותה היא בכלל מעדיפה לרוץ יותר, הרבה יותר. ראיון עם האולטרא מרתוניסטית אילנית חזן.

תאריך: 14/11/13, מאת: מיכל קוברסקי

לפני משהו כמו עשור, עולם הריצה בארץ היה נחשב לנחלתם של ה'משוגעים' בלבד. עם השנים הענף נהיה טרנדי וסוחף אליו אנשים מכל הסוגים, הגוונים והגילאים. במקביל, תחרויות הריצה נהפכו לגדולות, נוצצות ומגוונות יותר והן מציעות לקהל הרחב מסלולים במרחקים שונים. הפארקים מלאים ברצים, הרחובות מלאים בחנויות ספורט והטלוויזיה כבר נדבקה בשיגעון הריצה ועשתה עליו ריאליטי. אם בעבר רץ מרתון היה יחיד בין רבים היום המציאות קצת אחרת. רץ שהתחיל בריצת עשרה קילומטר מהר מאוד יתפתה לחשוב על חצי המרתון הראשון שלו, ואיך אפשר לא לפזול אחריו ולחשוב על מרתון מלא?

תגידו הנאה, תגידו הגשמה עצמית, תגידו מדבקת הכבוד של 42.2 על הרכב, או בכלל תמונה בפייסבוק להשויץ לחבר'ה- כל רץ וסיבותיו שואף לכבוש את פסגת המרתון.
בקיצור, ה'משוגעים' של פעם הם ה'נורמלים' של היום. אבל אל תדאגו, גם אם טווח הנורמליות התרחב, עדיין נוכל להגדיר את ה'משוגעים' של היום- רצי הריצות הארוכות, או בשמם הידוע ה'אולטרא-מרתוניסטים'. עד כמה ארוכות? החל ממרחק מרתון ועד...כנראה שאין ממש סוף. רצים שבשבילם לרוץ מרתון זה חלק מתוכנית האימונים השגרתית. אנשים שמריצים את גופם למרחק קילומטרים רב ומאתגרים את נפשם למסע כה קשה שנראה שבסופו יגיעו להארה.

אילנית חזן היא דוגמא לאולטרא מרתוניסטית, שלא פחדה למתוח את הגבולות ולראות עד כמה רחוק היא יכולה להגיע. בשנת 2012 רצה 100 מייל (166 קילומטר) בתחרות סובב עמק בתוצאה מרשימה של 22:55 שעות וזכתה במקום השלישי הכללי והראשון מבין הנשים.

אז אתם שואלים מה גרם לבחורה בת 30 לרצות להשתתף בריצה כה ארוכה? האמת...שזה בכלל לא היה מתוכנן. לפני מספר שנים אילנית התאמנה למרתון השני שלה, אך הוא נדחה לחודש מאי. לאחר התלבטות החליטה שאינה רוצה לרוץ אותו בחום והחליטה להחליף יעד ולהשתתף במרוץ שטח של פרו ספורט במרחק 50 קילומטר. בתחרות היא הרגישה מדהים ו'באופן טבעי' נרשמה לאתגר הבא- 100 קילומטר. משם הדרך של אילנית לכבוש 166 ק"מ לא הייתה ארוכה (למרות שזו דרך ארוכה מאוד).


אילנית חזן וגלעד קובו / צילום: ג'ו פרנקל

איך הגיבה סביבתך על החלום הגדול שלך לרוץ 166 קילומטר?

"היו הרבה קריאות שאני משוגעת, אנשים לא תופסים איך אפשר לרוץ 166 קילומטר. היו כאלה שהטילו ספק והפחידו אותי כי לא ידעתי לקראת מה אני הולכת... באימונים אתה אף פעם לא מגיע לאותו קילומטראז' שתצטרך לרוץ בתחרות. הסטטיסטיקה בעולם למרוץ של מאה מייל עומד על 50% מסיימים בלבד כשמתוכם רק 30% יורדים מ-24 שעות".

איך הייתה ההרגשה במהלך ובסיום הריצה הארוכה? הן פיזית והן נפשית?

"הגעתי מאוד מוכנה למרוץ שלי. גלעד קובו המאמן שלי הכין אותי בצורה שלא ציפיתי שארגיש בתחרות. מבחינה פיזית הרגשתי מצויין לאורך כל הדרך- בתחושת השרירים בגוף, בהתמודדות עם העומס ולא חוויתי תופעות גוף קיצוניות (בעית תפקודי כליות, בחילות רציניות).
המרוץ היה בנוי מ-5 סיבובים. תיכנתי שבשלושת הסיבובים הראשונים אהיה שמרנית בקצב ואשמור את עצמי לסוף. בסיבוב החמישי הייתי על קצב של 5 דק" לקילומטר למשך ה-30 ק"מ האחרונים. הייתי מאוד מחושבת וזהירה עם הגוף וזה נתן לי את היכולת להצליח.
באותו יום המירוץ נמשך לצהריים ב-35 מעלות והיה חם מאוד אבל הרגשתי טוב. שמרתי על עצמי ועל קצב נמוך ממה שיכלתי. יש אסטרטגיה מאוד חשובה כדי להצליח לרוץ אולטרא. אסור לפתוח מהר כי בסוף משלמים על זה ביוקר או שלא מסיימים.
מבחינה מנטלית, דאגתי לצוות ליווי שילווה אותי בכל אחד מ-5 הסיבובים שלי, כל פעם מישהו אחר. היה לי למה לצפות בכל סיבוב. האלמנט הקשה היה לעשות את אותו מסלול 5 פעמים, אבל הייתה לי מוזיקה שהעבירה לי את הזמן (עד הלילה, בו הייתי צריכה להתרכז בדרך ולא במוזיקה) וחברים שהעסיקו אותי ודיברו איתי במהלך הריצה. בנוסף, ידעתי שאין מצב שאני לא מסיימת והאמונה משכה אותי. בנוסף, למדתי להכיל את הכאב באימונים. באתי מוכנה והבנתי שזה בסדר וטבעי שכואב ושזה יבוא ויחזור ובשביל זה אני כאן, לא נלחצתי מהכאב".

איך נראית שגרת החיים במהלך האימונים של אולטרא מרתוניסט? מה צריך להקריב כדי להצליח?

"התאמנתי חמישה ימים בשבוע עם קילומטראז' גבוהה (170 בשבוע). האימונים נערכו בקיץ ולכן הייתי צריכה להתאמן בשעות מאוד מוקדמות בבוקר או לרוץ ריצות לילה למשך 4 חודשים (שבאים על חשבון החיים הפרטיים שלך). האימונים היו בנויים מריצות בעליות, ריצות על חול ים, אימוני מדרגות, ריצות 'בק טו בק' (2 ריצות ארוכות צמודות זו לזו בימים רצופים), בנוסף התאמנתי על להיות לבד בריצה ארוכה כדי לתרגל את האתגר המנטלי. דאגתי לשמור על אימון אינטרוולים פעם בשבוע לפחות (למרות שזה לא תמיד נהוג אצל רצי אולטרא)".

אילו הכנות נדרשות לתחרות שכזו?

"גלעד בנה לי את התוכנית ודאג להיבט המקצועי. בהיבט הלוגיסטי- הייתי צריכה לארגן צוות ליווי לתחרות, להקפיד כל הזמן על תזונה שעשירה בכל המינרלים, הויטמינים והקלוריות שאתה מחסיר מעצמך במהלך האימון. בתחרות אתה אוכל פיתות (עד הקילומטר ה80) ואיזוטוני במקום מים. הייתי צריכה לתרגל בריצות אכילת פיתות. בנוסף צריך לתרגל ריצה עם תיק גב, לחזק את הגב והשרירים, לתרגל ריצות שטח, בלילה, עם פנס ראש טוב. דאגתי לרוץ בכל שעה ביממה כדי שהגוף ידע להתמודד עם זה. היה לי אימון שיצאתי אליו ב-24:00 בלילה כדי לתרגל ריצה בכל טווח שעות היממה".

האם כל אחד יכול?

"בגדול כן, אבל זה מצריך המון עבודה קשה. אני מאמינה שכל אחד שבאמת רוצה יכול. אתה חייב להיות בנאדם חזק מספיק ולהצליח להכיל את האימונים עם חוזק נפשי. ריצת אולטרא היא לא באותה עצימות או דפקים כמו במרוץ מרתון או 10 ק"מ אבל זה לא אומר שרצי האולטרא רצים לאט, ומי שמגיע לתחרות כזו והוא איטי- יהיה לו קשה להתמודד עם המרחק הרב. המטרה שלי לאולטרא- להגיע לתחרות אחרי כל תקופת האימונים בריאה ושלמה ואחר כך לחשוב על התחרות.
מאוד מומלץ להתאמן עם מאמן שבונה לך תוכנית אימונים מסודרת . באימונים שלי ל-100 קילומטר לא לקחתי תוכנית והרגשתי את ההבדל. גם חשוב לפן הנפשי וגם לפן הביצועי. אני מאוד מאמינה בזה".

מה היעד הבא?

"מרתון פריז. אני לא מעונינת להגדיל את המרחקים אבל כן לשאוף לתוצאות יותר מהירות. הייתי רוצה לעשות 100 ק"מ מהר יותר. את המרתון האחרון שלי, שהיה בברלין רצתי ב-3:10 שעות. זה היה מרתון מושלם בשבילי- בדיוק כמו שתכננתי. התקווה לשפר בפריז את התוצאה".

 

אז נראה שמספר רצי האולטרא כמו גם מספר התחרויות המוצעות בארץ ובעולם גדל, ואולי נצטרך עוד עשור להגדיר 'משוגעים' חדשים.
לפי אילנית זו חוויה מדהימה ומהנה, שכל אחד יכול להשיגה בעזרת נחישות, התמדה אך גם עם הקרבה.
מי יודע, אולי עוד כמה שנים נמצא עצמנו צופים בריאליטי 'האולטרא-מרתון' ונדביק בהמונינו מדבקות תלת סיפרתיות (הפעם בלי נקודה עשרונית) על הרכב.

 

  • צילום: אייל מויאל

סגור