ראיון עם אירנה מאזין

| שתף |

כדי לסיים תחרות איש ברזל צריך להיות עשויים מחומר מיוחד. אירנה כנראה עשויה מפלדה. ראיון מרגש עם מנצחת ישראמן 2012 - אירנה מאזין.

תאריך: 08/02/12, מאת: דנה צימרמן

אירנה מאזין רק ארבע שנים בענף הטריאתלון, אבל כבר הספיקה להשתתף בשתי תחרויות איש ברזל (לנצח בשנייה אחרי שהגיעה במקום השני בראשונה), להיות מוכתרת כאלופת ישראל בטריאתלון אולימפי לשנת 2011, ולהגיע שלישית באליפות ישראל בחצי מרתון. זאת, תוך כדי עבודה במשרה מלאה פלוס כמתכנתת בחברת סימנס, וגידול שני ילדים – בני 8 ו-5.
מי שחושב שמדובר בספורטאית שחיה ונשמה טריאתלון מגיל אפס – טועה. הרקע הספורטיבי של אירנה, שתהיה בת 40 באפריל הקרוב, מסתכם בהיסטוריה של קרוס-קאנטרי סקי ברוסיה, מולדתה, שאותה עזבה לפני 12 שנה. "זה בעצם ריצה על מגלשיים", מפרשת אירנה את הספורט, שאינו מוכר לישראלים מאותגרי שלג.

אז איך מגיעים מקרוס-קנטרי סקי לטריאתלון? "ממש במקרה", היא מספרת. "עשיתי ספינינג כמה שנים במכון כושר ברעננה. יום אחד המדריך שלנו בא ואמר לנו, 'יש עוד מעט אירוע של 'סובב כנרת באופניים' – בואו ניסע'. אני לא עליתי על אופניים מגיל שמונה, אבל המדריך הרגיע אותי והבטיח שיהיה בסדר".
בעידוד המדריך, שאלה אירנה זוג אופני שטח מאחד ממכריה, ועשתה כמה סיבובים, "באחת-עשרה בלילה, כדי שאף אחד לא יראה אותי נופלת. אחר כך היה יום כיפור, ויצאתי לרכיבה מעט יותר ארוכה, שממנה חזרתי מיובשת לגמרי כי לא חשבתי בכלל לקחת מים ולהיערך לזה כמו שצריך, ושבוע אחרי כן התקיים ה'סובב' ". ברכיבה סביב הכנרת פגשה אירנה כמה רוכבות, אחת מהן דיברה על האפשרות של להשתתף בטריאתלון – והסקרנות של אירנה התעוררה.
כמה ימים לאחר מכן, נכנסה אירנה לחנות אופניים ברעננה, וראתה שם פלאייר של קבוצת הטריאתלון המקומית, "Eye Can". "לקחתי את הפלאייר והלכתי איתו חודשיים בתיק. פחדתי להתקשר", היא מודה. "בסוף, כשכבר רציתי לזרוק את הפלאייר, אזרתי אומץ והתקשרתי".

אירנה הצטרפה לקבוצה בסתיו 2008, בתקופה שכולם נערכו לטריאתלון אילת. במאי שאחר כך כבר עשתה טריאתלון ספרינט ראשון בכנרת, בסתיו של אותה השנה כבר עברה למרחק האולימפי, ובינואר מיד אחר כך – השתתפה בחצי איש במסגרת ישראמן 2010. אחר כך הגיעו עוד כמה טריאתלונים אולימפים – ואז איש ברזל ראשון במסגרת ישראמן 2011, שבו הגיעה שנייה בין הנשים. השנה חזרה אירנה לישראמן במקצה המלא – שאותו ניצחה.

"הורדתי 20 דקות מהתוצאה של השנה שעברה", היא מספרת – ומזכירה שמסלול האופניים השנה היה קשה יותר למקצה המלא, וגם מסלול הריצה היה מדוד כהלכה, בניגוד למסלול אשתקד שהיה מעט קצר. ההישג של אירנה הוא לא פחות ממדהים, במיוחד אם לוקחים בחשבון את התנאים הקשים ששררו על מסלול התחרות השנה, ועוד יותר כאשר מאזינים לה מגוללת את קורותיה באותו יום קר וארוך.
"זה היה קשה מאוד - לא רק פיזית אלא גם מנטלית, בגלל הקור", היא מסבירה. "למרות שאמרו מראש שיהיה קר, לא הקדשתי מספיק מחשבה ללבוש ולא התארגנתי כמו שצריך. מסלול הרכיבה היה לי סיוט של שבע שעות. אחרי השעתיים הראשונות, הבנתי שאין שמש ושכנראה גם לא תצא, וכבר הייתי קפואה ומאובנת לגמרי. התחלתי לבכות מרוב ייאוש, אבל אז הבנתי שאני סתם מבזבזת אנרגיה שאין לי, אז החלטתי להפסיק. אחרי נקודת הסיבוב, כשנפרדנו מהמסלול של החצי, היו רגעים מאוד בודדים, לא ראיתי נפש חיה, מסביב רק קור ועוד קור. פשוט נורא. ברגעים הקשים גם חשבתי איזה בושה שאני במקור ממוסקבה – שם בחורף הטמפרטורות מגיעות למינוס 20 - והנה אני קופאת לי בקור של ישראל".

הקור גם שיבש לאירנה – כמו לרבים וטובים בתחרות – את פרוטוקול התזונה. "היה לי די אוכל, אבל לא הצלחתי לאכול ולשתות כמו שצריך כי דברים נפלו לי מהידיים הקפואות. גם כל התזמון השתבש. בגלל הקור כנראה קפא לי המוח, לא הצלחתי להעריך מתי אכלתי ומתי אני צריכה שוב לאכול. זה היה לגמרי לא מסודר".

לריצה היא יצאה עם כפות רגליים קפואות לגמרי, ואצבעות רדומות ומאובנות כל כך, עד שלא הצליחה להפעיל את השעון. בשלב שיצאה לריצה הובילה בתחרות דורה הלר, שניצחה אשתקד במקצה המלא. "בתחילת הריצה אמרו לי שהפער ביני לבין דורה הוא 20 דקות", היא נזכרת, "אבל בגלל שהמוח שלי קפא, לא חשבתי על שום דבר, פשוט רצתי. כשסיימנו את הירידה והחלו הסיבובים בעיר, פתאום ראיתי אותה באחת מנקודות הסיבוב, ואז הבנתי שאני סוגרת עליה. בסיבוב האחרון מישהו אמר לי שהפער בינינו עומד על שלוש דקות וקצת, ואז החלטתי לשים ספרינט ועקפתי אותה בין חמישה לשישה קילומטרים לסיום. אחרי שעברתי אותה פתאום נתפסו לי שרירי התאומים בשתי הרגליים; זה כאב נורא אבל הצלחתי איכשהו להמשיך. באותו שלב ליוותה אותי רוכבת על אופניים מטעם התחרות, ומסביב כולם עודדו אותי בצורה מקסימה, ואמרו לי 'איזה יופי, איזה קצב'. ואני פניתי לרוכבת ואמרתי לה, 'על מה הם מדברים? אני בקושי מזיזה את הרגליים'. לא היה לי מושג מה הקצב שלי כי לא היה לי כוח להסתכל על השעון. אבל הגעתי לסוף".

מה הלאה? אירנה כבר למודת סבל בכל הקשור לתוכניות אחרי איש ברזל. את התחרות אשתקד סיימה עם שלל פציעות בשתי הרגליים, שמנעו ממנה להתחרות כחצי שנה, ושיבשו את כל התוכניות העתידיות שקבעה. גם עכשיו היא מציינת שהיא עוד רחוקה מלהיות מאוששת – וסובלת מכאבי ברכיים "צפויים, אך עדיין מאוד מעציבים" - אבל מקווה מאוד שהפעם הגוף שלה יתמודד בצורה טובה יותר עם המאמץ והעומס שהעמיסה עליו.
"אם הכל יילך כמתוכנן, אני מקווה שאוכל להשתתף במקצה הארוך בעמק הירדן בסוף מרס, ואז אשתתף באליפות אירופה בטריאתלון באילת באפריל. אני רשומה גם לאיירונמן אוסטריה ביולי. הייתי שמחה גם לעשות פעם מרתון טהור – אף פעם לא רצתי מרתון שלא במסגרת איש ברזל – אבל אין לי תוכניות לעשות זאת בטווח המיידי".
מה היא אוהבת בטריאתלון? "לא את השחייה, זה ברור", היא אומרת בחיוך. "עקרונית, אני אוהבת את השילוב, ומאוד נהנית מרכיבה ומריצה. לרכוב זה יותר קל, לרוץ – יותר קשה, אבל אני אוהבת את שני המקצועות. על השחייה הייתי מוותרת בשקט".
ומה עם הג'גלינג האינסופי של ספורט, משפחה וקריירה? " זה באמת קשה מאוד. אני צריכה להיות במשרד תשע שעות ביום בממוצע, פלוס נסיעות, וגם להיות בבית ולטפל בילדים. זה לא פשוט".
 

  • אירנה מאזין מאושרת בסיום

    צלם אותי

  • אירנה מאזין בסיום הישראמן

    צלם אותי

  • אירנה יחד עם בן קבוצה ארז סלונים

    צילום: דנה צימרמן

  • פודיום הנשים בישראמן 2012 (מימין: דורה הלר, אירנה מאזין ומרים בר-און)

    צילום: דנה צימרמן

סגור