ראיון עם המאמנת רונה זמיר

| שתף |

"שאני רצה ברחובות ירושלים, אותם רחובות שבהם הייתי ילדה שמנמונת, אני מרגישה חזקה. זה חיבור מאד עוצמתי ומיוחד". נא להכיר - רונה זמיר

תאריך: 02/07/13, מאת: דפנה פרחי

את רונה זמיר אני מכירה כבר המון שנים. למעשה, מאז שאני זוכרת את עצמי רצה - אני זוכרת את רונה רצה. באופן מפתיע, בתחילת השיחה שלנו רונה "חייבת לספר לי משהו", והיא נזכרת איתי ביחד בחצי מרתון תל-אביב שהתקיים במהדורה הראשונית שלו ב-2006 (!!!), שם רצנו זו לצד זו. רונה, בגיל 44, אחרי 10 מרתונים, אולטרה אחד (62 בסובב עמק) ועוד מאות תחרויות למרחקים שונים פתחה כיוון חדש שבא לה כמעט בטבעיות - האימון.

קצת על ההתחלה...

"לא התחלתי בריצה בכלל. התחלתי להתאמן בחדר-כושר בשביל לרדת במשקל. הייתי אחרי לידות, ומאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הייתי במשקל יתר, אם זה בתור ילדה ונערה. הייתי עולה על המסילה בשביל להשלים דקות אימון ולאט-לאט התחלתי להאריך מרחקים. במשך תקופה בכלל רכבתי על כביש ורק אחר-כך הגעתי לריצה. היה לי בסיס ספורטיבי אבל בכלל לא חלמתי לרוץ ולא ידעתי מה זה מרתון או רציתי לרוץ מרתון".

מתי הפכת לרצה?

"מהרגע של אחרי המרתון הראשון. מאז, המרתון הפך להיות המרכז, וזה המרחק גם שמעניין אותי יותר מהכל".

איך מ'רצה' הפכת להיות 'מאמנת'?

"מאד התעניינתי במידע שמעבר, בפילוסופיות ותורת אימון ונוצר מצב שהייתי מייעצת הרבה לרצים אחרים. החלטתי שאם כבר אני מיעצת אז אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך ולעשות את ההסמכה. שעשיתי את הקורס כבר ידעתי שאני הולכת לעבוד בזה".

על החיבור לאימון נשים...

"לנשים הרבה יותר קל להתחבר למאמנות. ולדעתי יש הבדל בין אימון גברים ואימון נשים, מה גם שלדעתי אין בארץ הכרה במה שנקרא "תורת אימון ג'נדרית". מה שנשים צריכות מבחינה מנטלית ומבחינה פיזית שונה מאד מגברים ועצם היותי אשה עושה את זה ליותר קל. אני רואה הרבה עוצמות אצל נשים שמגיעות ממקום שונה של הגברים, למשל גבר ששירת ביחידה קרבית ועבר חוויות שקשורות לזה צובר את ה"כוח" שלו משם, בעוד שאני רואה נשים שצוברות את הכוח שלהן מכך שהן אימהות לילדים. נשים שמגיעות ממקום ללא רקע ספורטיבי וגם ממקומות שלא עודדו אותן לכך ושם זה מזכיר לי את עצמי ולשם אני מתחברת. "העצמה נשית" זו קלישאה נבובה שאני לא מתחברת אליה, אני יותר מתחברת ל-לגלות את הכוח שבך".

מה ההשראה שלך?

"המאמן הראשון שלי ב"סוללים ירושלים היה אייל פלורו. הוא יצק לי את היסודות, מה זה להיות רצה למרחקים ארוכים. יש גם רצים שהשפיעו עליי המון וזה חיים זרגרי, נחשון שוחט ואנטוני וולר. הם נתנו לי השראה וגם ידע. הם דיברו איתי הרבה וגם הראו לי מה לעשות, עוד בתקופה שלא ידעתי כלום. גם שאני רואה אנשים יומיומיים, שגם עובדים וגם מצליחים להטמיע את הריצה שלהם בחיים זו השראה מבחינתי".

מרוץ שלא אשכח אף פעם...

"ב-2007 רצתי את מרתון בוסטון וזו היתה חוויה עוצמתית. ומרתון ירושלים כמובן, זה מרוץ הבית שלי. אני מחוברת אליו לא רק כי הוא מרוץ כייפי אלא בגלל שהוא מזכיר לי מה הייתי פעם, ומה אני היום. שאני רצה ברחובות ירושלים, אותם רחובות שבהם הייתי ילדה שמנמונת - אני מרגישה חזקה. זה חיבור מאד עוצמתי ומיוחד".

חשבת פעם "לתלות את הנעלים"?

"היו לי משברים בעיקר אחרי פציעה, או שלא היה הולך לי. במעבר הגילאים (סוף שנות השלושים-תחילת ארבעים) היה לי משבר גדול, פתאום היה נראה לי שאולי הריצה כבר לא מתאימה ואני לא יהיה מהירה כמו שהייתי פעם....אבל בכל משבר שהיה המשכתי להתאמן. למדתי לא להתייחס ברגשנות מאד גדולה לכל אימון אלא פשוט לבצע "לשים רגל אחת לפני השנייה". את זה למדתי מנחשון שוחט: "להוריד את הראש ולעבוד", הוא אומנם אמר לי את זה בהקשר אחר (על העליות במרתון ירושלים) אבל לקחתי את זה לכיוון שלי. פשוט להמשיך לרוץ ויבוא היום שהכיף יחזור, והמהירות תחזור, תמיד יהיו תקופות כאלה".


רונה בירושלים

איך עובד השילוב בין רונה הרצה לרונה המאמנת?

"אני דואגת להפריד את עצמי מהמתאמנים והעבודה כמאמנת. אני שומרת על המקום שלי, קובעת לעצמי מטרות לשנה הקרובה. יש רונה מתאמנת ורונה מאמנת".

מסר לרצים לסיום...

"לדעת לרוץ מהראש ולא רק מהרגלים. אפשר לרוץ טוב ובריא אם משתמשים בראש. ו'כל אחד יכול' זו לא קלישאה".

 

לאתר של רונה זמיר

  • רונה בריצת שטח של ספורטווב

    צילום: ניר דגא

סגור