ראיון עם יערה זנגי

| שתף |

חודש אחרי מרתון טבריה 2011 נפגשתי עם יערה זנגי, אלופת ישראל בריצת מרתון לשיחה על ריצה, על העבר וקצת על העתיד. מה גיליתי? אדם חזק, נאבק, כי לא הכל ברור מאליו. אין לה חלומות גדולים, אלא פשוט להמשיך לרוץ והיא לא מתכוונת להפסיק בקרוב.

תאריך: 08/02/11, מאת: דפנה פרחי

עם יערה זנגי נפגשתי אחרי קצת פחות מחודש מאז שניצחה באליפות ישראל בריצת מרתון בטבריה. בדיוק שעתיים לפני שנכנסה לחברת מיזונו לחתום על הסכם החסות הראשון שלה בחיים. אולי הייתם מצפים מאתלטית ברמה שלה שהדברים יראו אחרת אבל אחרי השיחה עם יערה הבנתי, שהנעליים זה הדבר האחרון שמדאיג אותה. היא מעולם לא ביקשה שום דבר מאף חברה, היא רק רצתה לרוץ, הדבר שהיא הכי אוהבת לעשות.

עד לפני שנה, כמעט לא שמענו עליה. זה נראה שכאילו היא פתאום הופיעה בטבריה ורצה 2:51 שע'. ראינו אותה במירוצי הכביש השונים לאורך שנת 2010 ועד הרגע האחרון  שום דבר לא היה ברור. היא בעצמה אומרת שהנסיעה שלה בחודש אוקטובר האחרון  לנפאל העמידה את ההשתתפות בטבריה בסימן שאלה אחד גדול. "בחודש הזה לא היה אפשר לרוץ, גם בגלל שזו סביבה זרה וגם כי שהינו בגבהים (מעל 3000 מ'). יום אחרי שחזרתי יצאתי לריצה של 7 ק"מ ונאלצתי לעבור להליכה, אמרתי לעצמי: אין מרתון". היא מספרת. 

כשבועיים לאחר חזרתה מנפאל התקיים מירוץ אייל. שם גם היא וגם מאמנה עמית נאמן בדקו מה המצב. השהות בנפאל שיבשה ליערה את כל הרגלי האוכל מה שהביא לירידה במשקל ואיבוד כושר. "מירוץ אייל היה אחד הסיוטים", היא נזכרת. כיוון שלא הצליחה לסדר את ענייני האוכל והבטן מאז החזרה מנפאל, בוקר מירוץ אייל לא היטיב עבורה בהקשר זה. "יוסי סחב אותי לסוף בערך מהק"מ ה-9. עזר לי מאד ברגעים המאד קשים האלה". היא מספרת על כך שבקילומטרים האחרונים של מירוץ אייל, כמעט התכוונתה לוותר.

"בחצי מרתון בבית שאן הדברים כבר נראו אחרת לגמרי". היא כבר מספרת בחיוך. "לשמחתי גם ניצחתי אבל זה לא היה העניין". מה שעד אז היה נראה כבלתי אפשרי פתאום קיבל תפנית חדשה, אפשר היה להתחיל לדבר על המרתון. מאלופת ישראל בחצי מרתון ומי שעתידה להיות אלופת ישראל במרתון ציפיתי לשמוע על אימונים ארוכים וקשים, אבל נוכחתי לגלות שעם יערה הכל התנהל הרבה יותר רגוע. כיוון שחזרה מפציעה ארוכה תוכנית האימונים שלה הגיעה בשיא ל-130 ק"מ שבועיים, וכמעט ולא התאמנה פעמיים ביום, דבר שלא אופייני לרצי עילית. את הריצות הארוכות היא ביצעה בפארק הירקון רוב הזמן יחד עם מי שליוו אותה במרתון - יוסי אריאל ועומרי.

אבל הדמות העיקרית שהיתה לצידה לכל אורך המסע למרתון ראשון, הוא דווקא שי - בן זוגה. "כל התקופה הזו היינו שניים. מסע של שנינו ביחד. הוא החליט בכלל לפניי שהוא הולך לרוץ בטבריה. התמיכה אחד בשני היתה לכל אורך הדרך". גם ההורים מלווים את יערה כמעט לכל תחרות. "אמא קצת יותר מתרגשת, אבא מאד נהנה מהאנרגיות החיוביות שיש במירוצים". בכלל, יערה התחילה לרוץ יחד עם אביה בקיבוץ ניר אליהו כשעוד היתה בת 8, ועד היום הוא מגיע לכל המירוצים.

למעשה עם הניצחון של יערה בטבריה, היא היתה חשופה לתקשורת הארצית שם היא לא הסתירה את המאבק שלה במחלת האנרוקסיה במשך שנות נעוריה. עבורה הריצה היא תרפיה שעזרה להתגבר על המכשולים. היא זוכרת את היום שבו נכנסה לאשפוז הראשון שלה כיוון שזה היה יום אחרי רצח רבין ומאז מעל שנתיים, עם הפוגות מדי פעם, היתה בטיפולים, לעיתים מחוברת למכונת הזנה. בשלב הזה בראיון העיניים של יערה מתמלאות דמעות. לא צריך להוסיף דבר, אין ספק שהתקופה ההיא השאירה צלקת והשפיעה על כל המשפחה, כאשר בבית יש עוד שתי אחיות (מורן- גדולה מיערה בשנתיים ועינב- צעירה ממנה בארבע שנים), וכל המשפחה נלחמה בשביל לשמור על שפיות. חשוב לציין שאצל יערה העיסוק בריצה החל עוד לפני המחלה ורק בשלב מאוחר יותר הריצה הפכה לכלי ששרת אותה לירידה במשקל. בשלב מסויים הרופאים אסרו עליה לעשות ספורט ובשלבי ההחלמה לאחר שהתחזקה יכלה לחזור לרוץ. שאני שואלת אותה על הקשר בין הריצה לאנרוקסיה היא אומרת שאין קשר, "תמיד אהבתי לרוץ".

"המחלה בנתה את מי שאני היום. היכולת להתמודד עם דברים לא פשוטים שאתה יוצא מחוזק מהם". שאלתי אותה אם היא חושבת שהיא החלימה לגמרי, היא אומרת: "נושא האוכל הוא עניין עד היום. אבל אני יודעת לשמור על עצמי, שם ניצחתי את המחלה. משהו תמיד נשאר והולך איתך אבל היום אני אדם חזק. אני תמיד יודעת שזה ברקע וחשוב לי לזכור את זה כדי לעולם לא לחזור לשם".

אנחנו חוזרות לדבר על טבריה. "עליתי לחדר לסדר את השיער, חצי שעה לפני הזינוק. עמדתי מול המראה ועשיתי שיחה עם עצמי. אמרתי לעצמי שעכשיו נשארו לי רק 3 שעות להוציא את הכי טוב שלי, ושעבדתי כבר מספיק קשה. השיחה הזו מאד עזרה לי. ברגע הזה היה לי ברור שבאמת יום המרתון הגיע, בהתחלה זה הרגיש כמו טיול שנתי, כל הנסיעה הזו לטבריה".

"בואי נדבר קצת על העתיד", אני אומרת. ובתשובה שלה אין ספק שהיא לא מתכוונת להפסיק לרוץ: "הריצה זו התרפיה שלי עם עצמי. להרגיש את הרוח, החום, הקור, המאמץ. רק אני עם עצמי. רגע אחד לחשוב, יום שאין לי את הרגע הזה זה רק אם אני ממש עייפה. זה האוויר לנשימה". ולגבי התוכניות שלה בשדה התחרותי היא אומרת: "הלחץ סביב התחרויות ובאימונים הוא לא פשוט. מצד שני יש בזה הרבה סיפוק. אני לומדת תוך כדי האימונים להתמודד עם הלחץ הזה, כדי להביא את עצמי למקומות יותר טובים, שישתלבו בחיים אחר-כך. לרוץ למרחקים זה אופי, צריך הרבה כוח סבל".

שמתי לב שיערה לא מדברת הרבה על העתיד, וטוב שכך. היא לא מדברת על המרתון הבא והיא מצידה בימים אלו משקיעה את רוב האנרגיה בלמצוא עבודה בתחום המעניין אותה ושבו סיימה את לימודיה - פסיכולוגיה וסוציולגיה. היעדים שלה בהקשר הריצה בכלל לא קשורים בתוצאות: "הייתי רוצה להצליח להפחית מתחים, להיות רגועה יותר, יותר לבטוח במי שאני וביכולות שלי". אף על פי שהיא נשמעת לי רגועה ונינוחה לכל אורך השיחה, אני יכולה להבין את הדרך "קודם עושים לפני שמדברים", שיטה שכבר הוכיחה את עצמה אצל יערה. היא מספרת לי שאת החצי הראשון בטבריה רצה על קצב ממוצע של 4:06 דק' לק"מ ואת החצי השני על קצב ממוצע של 4:03, זמנים שלא האמינה שתוכל להחזיק.

ובכל זאת מעניין אותנו מה יהיה עם יערה הלאה. בעיקר בתחום ריצת המרתון בו יש "בור עמוק" בקרב הנשים. אולי אם יערה תצליח לשפר את תוצאתה במרתון לכיוון הסאב 2:50 שע', אפשר יהיה להתחיל לחלום על תוצאות בסדר גודל בינלאומי. אבל אצל יערה כבר אמרנו שזה לא העניין. ואולי בעצם העניין אצלה הרבה יותר מורכב. בתור אלופת ישראל היא  ממשיכה "בחיים הרגילים" לוקחת איתה את הכישרון העצום שללא ספק טמון בה, ואנחנו נצטרך לחכות בסבלנות עד שהיא תפתיע אותנו שוב.

 

 

תמונות: ריל-טיימינג ושוץ - צילום ספורטאים

 

 

סגור