רצים נמוך - כל האמת על ריצה

| שתף |

רצים נמוך - או - על מה באמת אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ריצה;

תאריך: 21/12/14, מאת: שימרית גוטמן עידן

1. הכאב בקצה הציפורן 

מעולם לא הייתי מהנשים האלו שמקפידות לטפח את כפות הרגליים. תמיד קינאתי בחברותיי על אצבעותיהן הענוגות המשוחות דרך קבע בלק. כפות רגליי נראו לי חסרות סיכוי ממילא ואמי האובייקטיבית (כמובן) נהגה לומר לי ש "אם פרצוף כמו שלך, מי בכלל מגיע לכפות הרגליים..."( תודו שאמא זו המצאה גאונית). בקיצר, חלפו להם שנים ארוכות של מחשכים וריצות למרחקים ארוכים ובוקר אחד התעוררתי עם מחושים חזקים באזור בוהן כף רגלי השמאלית. היוועצות קלה עם ד"ר גוגל הביאה לאחת מהמסקנות הבאות: פטרייה קטלנית שעומדת להתפשט לכל עבר/ גידול סרטני המחייב כריתה/ שטף דם תת עורי וקרקעי שיאלץ התערבות כירורגית וניקוז מיידי. טלפון מקרי מהמאמנת שלי העלה גל של צחוק מעורב בחמלה. "חזרי הביתה, היא ציוותה. וצפי שהציפורן תהפוך, לכחולה, סגולה, ירוקה ובסוף תיפול כאחרון הזלזלים..."
הציפורן אכן נפלה מותירה חלל ריק ששב והתמלא בצורה עקומה ולא מסבירת פנים. היום אני יודעת שעולם הרצים מתחלק לשניים; אלו שכבר נפלה להם ואלו שעוד יפלו להם. ולא להיבהל. חודש, חודשים, גג שנה ואתם חוזרים לנקודת האפס. מיישרים קו. בכפות הרגליים כמובן.

2. הסיר של נפתלי
אתם רצים כמו איילות, מרגישים כמו נערים בשחר עלומיהם, כולם אומרים לכם כמה אתם נראים צעירים ויפים, אבל מה, אתם מדברים רק על - איך וכמה ובאיזה תדירות, לפני, אחרי ותוך כדי. מרבים לתאר עד לפרטים הקטנים. מה עושה אותו טוב, מה מונע, מה מסייע, מה לוחץ ומה דוחף. כמו חבורה של קשישים בבית אבות אתם משתפים את כל מי שמוכן להאזין בסיפורים מהת*&% שלכם.
אינכם בוחלים גם אם מדובר בריצה לצד עלמת חן נטולת ציפורן. הכול לוקח. המגדילים לעשות מתרברבים בסיפורי הגבורה על קו הזינוק בברלין על שלל מרכיביו האינסטרומנטליים.


3. ישנן בנות, ישנן בנות
אתן מכחישות את השבוע הזה בחודש, מתרעמות על מי שמעז לקשר בין היותכן גוש של זעם רגיש ועצבני לבין אותו שבוע ארור, ממשיכות לרוץ את עצמכן לדעת, עד ש.. עד שאתן פוגשות אחות. אחות רחמנייה, יקרה, אהובה. אחות לצרה. כזו שיודעת איך זה להיות שם. בתהומות ההורמונאליים האפלים. כזו שיודעת גם להקשיב וגם לייעץ ובעיקר מבינה. מבינה את הכאבים, ההתלבטויות הרות הגורל, מבינה את הייאוש. כזו שתקשיב ותהנהן בהסכמה וללא שיפוט. או אז, אתן שופכות את מר ליבכן וטוחנות זו לזו את המוח על מה עושים כש.. ואיפה בדיוק לשים אחד לחירום ואם והיה ובמרתון קורה ש.. קצרה היריעה.. מזל שזה רק שבוע בחודש.

4. שריפה אחים שריפה
אוקיי מילא חבורה של גברים בטייצ. התרגלנו. רובין הוד וכאלו. בולשוי. הקהילה הגאה. בסדר. עובר.
אבל מה הקטע הזה של הסלוטייפ בפטמות?
בתור אישה די ממוצעת לא ממש הבנתי את העניין עד שזכיתי לראות במו עיניי אושר מהו.
התייחדות של רץ ו"גליידו". אם יש אולי המצאה אחת יותר טובה מ"אמא" מסעיף 1 זה הוא.
ה GLIDE. הו הגלייד. "ברוך בורא הגלייד". מסתבר של"סטיק" הקטן תכונות מופלאות. הוא אמנם לא מלטף ולא מנחם, אבל הוא בהחלט מונע חיכוכים מיותרים, שפשפות ושלפוחיות. הוא החבר הטוב והנאמן של כל גבר שרץ. כל רץ שהוא גבר. כמו החברה בסעיף 3 גם הוא מבין מה שכל רץ ממין זכר חייב להבין. יפה שעה אחת קודם.

5. רעמים וברקים או האם שוב פרצה מלחמה במזה"ת?
אתם רצים עם חבורה של אנשים. טובים, ישרים, מהוגנים כשלפתע נשמעת ירייה. קול נפץ, תרועה דקה. אתם לא סגורים אם מה ששמעתם זה מה ששמעתם ואתם מתעלמים בנון שלנטיות. אכן יש דברים שהשתיקה יפה להם.
ובכל זאת, גם רצים הם בני אדם והריצה, איך לומר, משחררת.
זה הזמן להודות – לא רובים ולא שושנים.
אין איך לעדן את זה. גם סלעים נופחים לפעמים.

לסיכום –
רוב מה שאומרים עלינו נכון. אנחנו באמת סוג של נזר הבריאה. קמים לפני הנץ החמה, רצים אחרי השקיעה, לפני השקיעה, גומעים אלפי ק"מ בשבוע, נראים טוב, מרגישים טוב, חיים טוב, אבל בסוף כשזה מגיע לשורה התחתונה, הנמוכה ביותר, אנחנו בדיוק כמו כולם. אנשים די רגילים. בינוניים. ממוצעים.
כאלה שמתעסקים בעניינים שברומו של עולם.
טוב, לא בדיוק. כמעט. על יד.
כאלו אנחנו.
רצים נמוך.

 


 

  • Li Zhongfei

סגור