שלוש נשים, שלושה סיכומים לישראמן

| שתף |

דנה צימרמן חזרה מישראמן 2013 למרות שאחרי התחרות ב- 2012 חשבה שלא יהיה לה אומץ לחזור על התחרות הזו שוב, באזור שמזג האוויר יכול רק להפתיע. ועל זה אומרים: Never say never....

תאריך: 01/02/13, מאת: דנה צימרמן

אם לסיכום ישראמן 2012 קראתי "הישרדות האיים הסיביריים", את ישראמן 2013 אפשר לכנות "הישרדות סופה במדבר". אחרי שחשבנו שתנאים גרועים מאלה שהיו בתחרות אשתקד לא יכולים להיות, הגיעה התחרות השנה והוכיחה שטעינו, ושבהחלט יכול להיות גרוע יותר – עם מערכת מזג אוויר חריגה שמתאפיינת במשבי רוח דרומית עזים, ים סוער וגם גשם מדי פעם.

"אין לי ספק שהשנה היה קשה יותר", מציינת אירנה מאזין, שסיימה השנה במקום השני במקצה הישראמן המלא. הישראמן השנה היה איש הברזל הרביעי של מאזין בתוך שנה; ב-365 הימים האחרונים היא הספיקה להשתתף פעמיים בישראמן (ב-2012 אז סיימה ראשונה בנשים, וכאמור ב-2013), להתחרות באיירונמן אוסטריה שהתקיים בתנאי חום קיצוניים ולגרוף סלוט לאיירונמן הוואי, שם נאבקה ברוחות המפורסמות. "לא שאיש ברזל הוא דבר קל, אבל זו היתה התחרות הרביעית שלי תוך שנה, וכל הארבע היו קשות בצורה יוצאת דופן".

אז מה היה קשה יותר השנה? "ראשית, השחייה, שהתקיימה במסלול לא מסומן ובים גלי. ולגבי האופניים – בשנה שעברה לא התלבשתי טוב מספיק כדי להתמודד עם הקור, וזו היתה טעות שלי. השנה היתה הרוח הנוראית, ונגדה לא היה מה לעשות. ביגוד שונה לא היה פותר את הבעיה, רק כוח ברגליים. גם התוצאות מדברות בעד עצמן – לכולם היו תוצאות פחות טובות השנה. אסור גם לשכוח את השינוי במסלול הרכיבה של המקצה המלא, עם ביטול קטע הרכיבה היחסית-מישורי עד שיזפון, שהעלה את רמת הקושי. בסופו של דבר, זה היה שילוב די קטלני", היא מסכמת.

ואם כל זה לא הספיק, מאזין הגיעה לישראמן אחרי שפעת קשה שבה חלתה פחות משבועיים לפני התחרות. "השנה היתה הפעם הראשונה אי פעם שממש היו לי מחשבות להפסיק את התחרות, בגלל כאבים נוראים בברך שתקפו אותי בצורה ממש פתאומית. בסיבוב השני של מסלול הרכיבה חשבתי מאוד ברצינות לעצור בצד ולחכות לעזרה, ממש ראיתי כוכבים בעיניים. אבל אז הגיעה קרן מרץ, שהתחרתה גם במקצה המלא, ונתנה לי כדור שהפחית את הכאב".

כשירדה אירנה לריצה, היא היתה ממוקמת במקום השלישי הכללי בנשים. "היה ביני לבין קרן ודורה הלר (מנצחת הישראמן – ד"צ) פער די גדול ולכן לא חשבתי בכלל על מיקום בתחרות אלא רק על לסיים. אבל אחרי חצי מסלול גיליתי שהפער ביני לבין קרן לא כזה גדול, ואז התעוררתי". בסופו של דבר, סיימה אירנה קצת יותר מחמש דקות לפני מרץ, שהגיעה שלישית.


אירנה מאזין עם דורה הלר (מנצחת המקצה המלא בישראמן) לפני הזינוק
צילום: עומר מנוס, צלם הבית



לאוריאן הרץ האילתית, שסיימה שנייה בנשים במקצה החצי, היתה זו השנה תחרות הישראמן השנייה, וחצי איש הברזל השלישי בסך הכל. "גם לי היתה שחייה מזעזעת", היא נזכרת. "הגלים הסתירו את המצופים, ולא ראיתי. הובלתי נחיל של שחיינים לחוף וברגע האחרון גילינו שהחמצנו את המצוף האחרון וחזרנו להקיף אותו. יצאתי מהים בזמן נוראי, ומאותו רגע החלטתי לכסות את הגרמין בשרוול ולא להסתכל על השעון. אם הרוח הנוראה לא הספיקה, אז ברכיבה מצאתי את עצמי עם 'penalty' אחרי ששופט ראה אותי מקשקשת עם רוכב אחר וקנס אותי בחמש דקות. מילא אילו הייתי עושה דרפטינג, אבל אני סתם רכבתי ליד מישהו בניסיון להנעים את זמני בשיחה".

"ידעתי שהולכת להיות לנו רוח", היא מוסיפה, "אבל לא חשבתי שהרוח תהיה כל כך חזקה. אנחנו רגילים למזג אוויר יותר קר על ההר ורוחות צד, אבל הפעם היתה לנו רוח פנים דרומית של 30 קשר. לא היינו מוכנים נפשית לכזו רוח. אבל זה כנראה הקטע של התחרות הזאת, לא משנה לאיזה תאריך יקבעו אותה, תמיד מזג האוויר יהיה משוגע ולרעתנו".
הרץ לא העלתה בדעתה שהיא עומדת לסיים את התחרות על הפודיום, לא כל שכן זה הכללי. "התוצאה שלי לא היתה טובה, והייתי מאוד מאוכזבת ממנה, אבל לפחות הייתי מרוצה מעצמי, שלמדתי מהשנה שעברה ואכלתי כמו שצריך, כך שהגעתי לריצה במצב טוב יותר. בריצה לילך בר נתן, שסיימה במקום השלישי הכללי, עקפה אותי, אבל לא ידעתי שאנחנו מתחרות על מקום בפודיום הכללי, אז לא טרחתי לעקוף אותה כי אנחנו כבר לא באותה קבוצת גיל. אחרי שחברים צעקו לי שאנחנו שתינו מתחרות על מקום על הפודיום, מצאתי פתאום כוחות ועקפתי אותה. בסוף סיימתי שתי דקות לפניה".


אוריאן הרץ עם הגביע, יום אחרי הישראמן / צילום: חגית סינדליס


באשר לסיכום של כותבת שורות אלה, בדיוק כאשר חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע מתנאי השנה שעברה, באה המציאות וחרצה לי לשון. צודק מי שאמר שחצי איש ברזל בישראמן זה יותר כמו 70 אחוז איש ברזל, כלומר תחרות שצריך להתייחס אליה ביראת כבוד, במקום לצאת בהצהרות ולפתח ציפיות. אני, על כל פנים, את הלקח שלי למדתי.
הברדק בים, שבעקבותיו יצא ששחיתי 3 קילומטר (בזמן שיא אמנם, אבל מה זה עוזר לי) במקום 1.9 ק"מ, גרם לי לצאת מהמים עצבנית רצח. את נטפים טיפסתי בקצב לא רע בכלל, וכשהגעתי למעלה והתרשמתי שהטמפרטורות סבירות, הצלחתי לשים את אירוע הים המכעיס מאחורי והחלטתי שאנסה לצמצם זמנים ברכיבה. זה עבד למשך שלושים קילומטרים, ואז כאשר מובילי המקצה החלו להגיע מולי, בדרכם חזרה, התחלתי להבחין בתופעה משונה: אני עפה עליות ב-52 קמ"ש, והם מגיעים מולי בירידה, לופתים את האירובאר, חושקים שיניים ולא מתקדמים. בצומת סיירים היתה נקודת הסיבוב; עשיתי פרסה, וחטפתי את שוק חיי. אני במישור, ואז בירידה, ואני לא מתקדמת. גורנישט. כלום. הספידומטר מראה 18 קמ"ש, אחר כך 15, 12, ואז פאקינג 10 קמ"ש. יש עוד שלושים קילומטרים, פור גוד'ס סייק! מה, זה ייקח לי עכשיו שלוש שעות?

מנקודת הסיבוב בסיירים, דרך סיום הרכיבה ועד לתחילת הריצה, אני עוברת את כל חמשת השלבים של מודל האֶבֶל של אליזבת קיבלר-רוס. בהתחלה אני בהכחשה. לא יכול להיות שזה ימשיך ככה כל הזמן, הרוח תסתובב או תחלש, אני אומרת לעצמי, אבל הרוח לא מסתובבת וגם לא נחלשת, ובמחסום סיירים מגיע הכעס, שמבעבע בתוכי וכמו הר געש מתפרץ על אלכס היקר, שותפי לרכיבה, שהחליט שהוא עוצר במחסום ומחכה לי, אחרי שלא הבין למה לא עקף אותי קודם (הוא לא עקף אותי קודם כי הוא, שזינק מאחורי נחיל השחיינים, שחה את המרחק הנכון, ויצא מהמים דקותיים לפני). אני נוהמת על אלכס שיסע מפה, והוא מבין שאני במצב נפשי רעוע ומתרחק, אך מאותת שיחכה לי לריצה. בינתיים, אצלי, הכעס מפנה את מקומו למיקוח, כאשר המישור מתחלף בגבעות במגמת עלייה, שם אני מצליחה איכשהו להרים קצב ואפילו עוקפת כמה מתחרים שהיו סביבי. אחרי ההחלפה, אלכס ואני יוצאים לריצה, ובמשך שני קילומטרים אני מצליחה להתעודד, ואז מגיע העצב העמוק, בדמותן של שתי יבלות ענקיות שצומחות לי בשתי הבהונות, עקב החלטה כה מטומטמת להביא את נעלי התחרות שלא מחזיקות את הרגל -- למסלול ריצה שרובו בירידה תלולה. בערך בכיכר מרידיאן מגיעה ההשלמה, ומשם אני מדשדשת על כוח רצון בלבד, כשכל צעד כואב לי כמו לרוץ על סכינים. העיקר לסיים כבר. אלכס בינתיים נשאר איתי, מלווה ומעודד, ובקו הסיום אנחנו מצטלמים בהנפת ידיים וחיוכים כאילו עשינו את התחרות שרצינו. העיקר שסיימנו בשלום.
 

  • דנה אחרי הסיום עם יוסי רובננקו

    צילום: אורנה בן-תורה

סגור