קרל לואיס בגני התערוכה בתל אביב

| שתף |

לפני שבועות אחדים זכינו לביקור נדיר בישראל של מי שנחשב לגדול האתלטים של המאה העשרים - קרל לואיס. ההרצאה המרתקת שנשא ובעיקר הפאנל שלאחריה איפשרו הצצה ל'אני מאמין' שלו ולדרך שבה הצליח לאסוף 9 מדליות זהב אולימפיות ו-8 'עולמיות'.גדול אתלטי העולם - מספורטאי קשיש לאיש צעיר.

תאריך: 05/11/09, מאת: אורי גולדבורט, גליון מס. 143

חברת בזק, במסגרת 'בזק אקספו 1', תערוכה רחבת היקף, ציינה את השקת טכנולוגיית התקשורת החדשה NGN בהשתתפות קהל רב של אנשי תקשורת, עיתונות ותחזוקה. לאחר כמה הרצאות ופאנל מעניין הגיע החלק המסיים, שטמן בחובו קסם ברור לאוהדי הספורט. עופר שלח הציג את מי שהוועד האולימפי הבין-לאומי ורבים אחרים רואים בו גְדול הספורטאים התחרותיים של המאה העשרים - קרל לואיס. לואיס, היום איש עסקים, 'פרויקטור' לקידום ספורט בעיקר במסגרות נוער ואף הופיע בכמה סרטים. הוא נשא הרצאה מעניינת ורבת הומור על השלבים השונים של אתגרים שאותם פגש בחיי הספורט מאז גיל 18. הוא מנה את הציפיות, הלחץ החיצוני והשפעתו, את העוצמה הפנימית שחזרה ונדרשה כדי להתמודד ולבסוף את מה שנראה לו כסוד הצלחתו - לגבור בגיל 35 על מיטב קופצי הרוחק בעולם ולהשלים בכך אוסף של 9 מדליות זהב אולימפיות, בשילוב נדיר של התעלות פיזית רגעית ושל איתנות מנטאלית.

הרצאתו ניתנה בפני קהל של מאות, באולם גדול ממדים במגרשי התערוכה, אך יותר מאוחר התקיים עם לואיס מפגש עיתונאים דל משתתפים, כי מרבית המועסקים במדורי הספורט השונים של התקשורת הכתובה והמשודרת העדיפו לצפות באימון של באיירן מינכן לפני משחק ליגת האלופות נגד מכבי חיפה והפסידו, כמובן, חוויה שאין ערוך לה. זה גם איפשר לח"מ ולשני עיתונאי ספורט של ממש (במובן הרחב של המילה) להציג כמה שאלות במסגרת הזמן הקצרה.

 פרדריק קרלטון לואיס נולד ב-1 ביולי 1961 בברמינגהאם, אלבמה, כבן למשפחה ספורטיבית. הוריו ניהלו מועדון ספורט מקומי. אימו, איוולין לואיס, התחרתה במיאוצים בהצלחה רבה ואף ייצגה את ארצות-הברית במשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 בריצה ל-80 מטרים משוכות. לואיס חזר והזכיר אותה תכופות בדבריו. ברקעו ההיסטורי-משפחתי הוא מעולם לא היה 'ג'סי אוונס שני', ובמפורש איננו המקרה של בן מיעוטים מקופח, שגדל בשדות הכותנה למשפחת אנשים קשי יום. בגיל 13 החל להתחרות, אך לא היה כל סימן שיהפוך לגדול קופצי הרוחק בכל השנים. גם בגיל 15 חשש שאחותו קרול היא הכוכבת האתלטית האמיתית של המשפחה...

האבא, וויליאם מקינלי לואיס, היה מאמנו הראשון, אך טום טלס, באוניברסיטה של יוסטון, היה המאמן המקצועי הראשון בעל שם בין-לאומי. בגיל 18 קבע לואיס בקפיצה למרחק 8.13, תוצאה רבת משמעות, שכן היא השוותה את מה שהיה פעם שיא העולם ה'נצחי' (במשך 25 שנה) של ג'סי אוונס. כאשר לואיס קבע זאת, 44 שנה אחרי אוונס, זה הספיק כדי לשפר את שיא בתי-הספר בארה"ב. בסוף אותה שנה כבר דורג בין עשרת הקופצים הטובים בעולם. בגיל 19 נבחר לנבחרת האולימפית של ארה"ב למוסקווה 1980, אך החרם הכושל שהטיל הנשיא קארטר הותיר את לואיס וחבריו בבית. מותר לשער כי זכייה במדליה כלשהי בקפיצה לרוחק ובמירוץ השליחים 4X100 היו 'מנפחות' את מאזן המדליות האולימפיות שלו מ-10 ל-12.

ההמשך הוא היסטוריה מוכרת. נציין כאן כי גדול קופצי הרוחק בהיסטוריה, שלא נוצח ב-65 תחרויות רצופות במהלך 10 שנים, לא החזיק כלל בשיא העולם במקצוע זה - תוצאה ישירה של סירוב לנדוד לאתרים בגובה 2 ק"מ ומעלה מעל פני הים וליהנות מתנאים נדירים בתחרויות אתלטיקה. כאשר, בפעם היחידה, הצליח לשפר את השיא בגובה 'נורמלי' (טוקיו 1991) לא היה ניתן להכיר בהישגו - 8.91 מ', עקב רוח גבית של 2.9 מטר לשנייה. בהמשך אותה תחרות קבע מייק פאוול את השיא - השריר וקיים עד היום - 8.95 מ'.

כותב שורות אלו פגש את לואיס לראשונה בחדר האוכל של המשלחות בהלסינקי 1983. כיהנתי כראש המשלחת הקטנה בת 3 אתלטים ישראליים לאליפות העולם הראשונה. ג'ו דאגלס, סוכנו, שהכיר אותנו מ'פרשת מרק הנדלסמן', הרץ היהודי מדרום אפריקה שקיבל אזרחות ישראלית אך מעולם לא מימש אותה, הציג אותי בפני בחור צעיר וגבוה, נראה מלא ביטחון אך מנומס ו'מלוטש' - קרל לואיס, יום אחד בלבד לפני הזכייה באליפות העולם ב-100 מטר. הוא הניח בסבלנות את מגש הארוחה ולחץ יד. אחרי 4 שנים, ברומא 1987, היה כבר האתלט המפורסם בעולם, אבל בעת 'הצגת ראווה' (מבחן מהירות תגובה של קרל מול בן ג'ונסון, רעיון פרסומי של ג'אני מרלו ברומא) הסכים ברצון ובסבלנות רבה להעניק חתימות. לא כך ג'ונסון ... זה אירע שנה לפני פרשת הסטרואידים בסיאול, שם נפסל ג'ונסון. מאז ראיתי את לואיס בארבע אליפויות העולם שבהן השתתף ופעם אחת בהופעה אולימפית - האחרונה שלו.

קרל לואיס יכול היה להתעשר  מאתלטיקה יותר מכל אדם אחר בתולדותיה, אך בגלל יחס משונה של התקשורת האמריקנית הוא הפסיד חוזי פרסום שמנים עם חברת 'קוקה קולה' ואחרים. כאשר נמנע, מתוך זהירות, מלקפוץ שש פעמים לרוחק אחרי שהבטיח את ניצחונו בלוס אנג'לס 1984 וכשלפניו עוד שני מקצועות, שרקו הצופים בוז - התגלמות של בורות הקהל האמריקני. ה'ספורט אילוסטרייטד' ואחרים לא החמיצו הזדמנויות להציג את האיש באור לא מחמיא. לעומת זאת, באירופה היה קרל לואיס, ללא עוררין, הדמות מספר אחת באיצטדיוני האתלטיקה. בתחרויות הגדולות בציריך, בסטוקהולם, בברלין ובאוסלו לא היה גבול להתלהבותם של עשרות אלפי צופים בעלי היכרות של האתלטיקה והכרה בלואיס כאחד מגדולי האתלטים. התגובה בארה"ב היתה רטינה על כך שהאיש מעדיף לרוץ על מסלולי אירופה...

לואיס מהדורת 2009, ביקור ראשון בישראל

לואיס של שנת 2009 ממשיך לנוע בגמישות רבה, על-אף תוספת משקל מסוימת. הוא מדבר ברהיטות, עם הומור עממי. דגש שחזר ונשנה בהרצאתו היה החשיבות של המטרה - לשאוף ולהגיע למיטב שאתה יכול במקום "לנצח את זה וזה". הוא הסביר איך הלך עם מאמנו טלס, צעד צעד, להגשמת הזכייה האולימפית בארבע מדליות זהב בשנת 1984. מתשעת ימי תחרויות האתלטיקה היה עסוק בשבעה מהם, ובכל צעד התמקד רק בשלב הבא - לתת מה שנדרש, מבלי לעסוק במחשבה כוללת על התכנית המלאה... ועם זאת לזכור היכן גבול המאמץ (למשל, בריצות מוקדמות, בשלבי קפיצה מוקדמים), שכאשר עוברים אותו מגבירים את הסיכון להיפגע. לדבריו, לו היה חושב על הכול כ'חבילה' או 'הכול או לא כלום' ספק אם היה מצליח.

לואיס ציין גישה זאת (התמקדות; להיות הטוב ביותר האפשרי באותו רגע) גם כסיבה לכישלון יריביו לנצחו בקפיצה לרוחק ב-1996 באטלנטה, כאשר בוודאי כבר לא היה הקופץ הטוב בעולם, ובכל זאת הוא התעלה להישג שהיה מעל ליכולתם. לאחר שכבר ניתר למרחק 8.50 מטרים, בניסיונות הרביעי עד השישי, היו 21 מ-24 הקפיצות האחרונות פסולות. לדברי לואיס: "שמרתי על מרחק של כ-30 מטר מכולם. ישבתי לי בצד בין הקפיצות, אבל לפני שהחלו ניגשתי לכל מתחרה, לחצתי את ידו ואיחלתי לו הצלחה. "הפה אמר 'בהצלחה', אמר לואיס בלצון 13 שנה אחר-כך, "אבל עיניי אמרו: היום אני מנצח אותך"...

לאחר שפרש מתחרויות נטש גם את היום-יום של האתלטיקה התחרותית. כיום הוא הבעלים של הפרויקט 'Fit forever', המקנה כלים לחיים טובים ובריאים יותר באמצעות פעילות גופנית (ראה אתר האינטרנט www.fitforever.com) ופרויקטים אחרים. הוא עזב את האתלטיקה כ'קשיש', אך מצא את עצמו כאדם צעיר המתחיל חיים חדשים, מסמל לעצמו מטרות חדשות כמו הביקור בישראל. זהו ביקורו הראשון כאן, והוא נהנה מכל רגע. הוא אף זכר להתנצל על שסירב להצעה לרוץ בתל-אביב, בקשה מהוססת של המארגנים. אבל הסיבה פשוטה מאוד, אמר. הוא אוהב לרוץ עד אותו הרגע שבו הנשימה נעתקת, משם והלאה הוא כבר לא אוהב לרוץ.

אחר-כך ישבנו באותו מפגש דל משתתפים, שבו מספר הצלמים היה כפול לפחות ממספר העיתונאים. שאלתי אותו מה נדרש ממנו להתעלוּת החוזרת באליפות העולם בטוקיו 1991, שבע שנים תמימות לאחר ארבע מדליות הזהב - כמי שזכה בגיל 23 לשם עולמי לאחר מבצעיו בלוס-אנג'לס כבר בן 30 והרקורד שלו ב-100 מטרים רחוק מלהיות ניצחונות בלבד - איבד את השיא העולמי (וגם התואר) (9.92) לחברו הטוב לירוי ברל (ראה להלן) שקיצץ בו שתי מאיות באליפות ארה"ב. ובכל זאת, בטוקיו עצמה: שיא עולם חדש (9.86) לפני ברל, שיא עולם במירוץ השליחים וסדרת קפיצות מדהימה למרחק, אם גם מי ששבר את שיא העולם באותה תחרות היה בן ארצו מייק פאוול. השאלה הניבה חיוך של הקלה על פני לואיס, אחרי השאלות המטרידות על "גבול יכולת האדם" ("אין גבול", אמר) ועל בולט. "שאלה טובה" אמר והודה כי חלפו במוחו באותה שנה הרהורי פרישה, לקראת יום הולדתו ה-30, אבל הקבוצה שעמה התאמן, והעובדה שגם ברל היה חבר בה עודדו אותו להמשיך ולנסות להגיע שוב ליכולת גבוהה.

אגב בולט: שוב ושוב חוזרות השאלות על בולט. לואיס לא ממצמץ: "אני מברך את כל בעלי ההישגים", אבל מדגיש: "אני פטריוט של ארצות-הברית, המדינה מספר 1 בעולם בענף האתלטיקה על-אף הישגי ג'מייקה, ונותרתי מפרגן לאתלטי ארצי". "האתלטיקה התחרותית כבר אינה עולמי היום", אומר לואיס. היו 18 שנה של אתלטיקה ועוד אתלטיקה, שיאים והישגים ועכשיו - "זה מאחוריי, אני לא מעורב יותר ביום-יום של הספורט התחרותי". לואיס מסביר שגם אם ישאלו, ויחזרו וישאלו, אין לו מה לחדש בנושא ולכן מציע לוותר על שאלות בולט.

אל מה מתגעגע לואיס יותר מכל דבר? ובכן - הוא עונה ללא היסוס - לקבוצה שלו ביוסטון: ללירוי ברל, יריבו-חברו, ששבר פעמיים את שיאו של קרל ב-100 מ', אבל בהתמודדות ביניהם בגמר אליפות העולם (טוקיו 1991) ניצח דווקא קרל בשיא עולם, למרות 4 הפסדים באותה שנה לברל. למייק מארש, אלוף אולימפי בברצלונה 1992 בריצת  200 מ', למרק ווידרספון ולפלויד הרד. היום מפרידים ביניהם מרחקים גדולים בתוך ארה"ב, אבל הוא מנצל הזדמנויות מדי פעם להתראות איתם. ה'יחד' של הקבוצה הוא הזיכרון היותר מיוחד, לדבריו,  שהוא נושא.

על אזכור פגישתנו ב-1983 ("זו לחיצת יד שנייה", אמרתי לו), שדומה לה בוודאי הזכירו לו, בשפות רבות ובמקומות רבים, הוא מגיב: "ג'ו דאגלס! לא יאומן כמה שנים חלפו וכמה דברים התרחשו". "יותר ממחצית שנות חייך", ציינתי. לואיס נפרד בסבלנות (לא לפני סדרת צילומים משותפת) והותיר זיכרונות של ימים גדולים, שנים מדהימות של ספורטאי שחזר והגיח לשיאים, כעוף החול הזה שאין לו גיל. ארבע מדליות 'רוחביות' בגיל 23 (דוגמת ג'סי אוונס) וארבע 'אורכיות' בקפיצה למרחק מגיל 23 עד גיל 35 [דוגמת בן ארצו אלפרד (אל) אורטר בזריקת דיסקוס] מהוות יחדיו אתגר, שאתלטי המאה ה-21 יצטרכו - אם ירצו - להתמודד איתן. לצד אלו, שלל של 10 מדליות אולימפיות (9 מזהב) ו-10 'עולמיות' (8 מזהב). מי בינינו אשר יחזה שוב באוסף הישגים כזה, במאה ה-21, ודאי יאריך ימים ושנים...

 

סגור