טייס למרחקים ארוכים

| שתף |

עודד עינב (74) ממועדון איילות מופיע בקביעות במירוצי הכביש השונים. בטקסי הסיום אפשר בדרך כלל למצוא אותו על בימת המנצחים לקבוצת גילו. עבורו זוהי מהדורה מחודשת של הישגיו הספורטיביים בגיל צעיר. הוא משמש השראה ומודל לחיקוי לצעירים שמנסים 'לעקוב' אחריו בריצה.

תאריך: 01/05/10, מאת: קובי בכמן, גליון מס. 145

 עודד עינב (74) ממועדון איילות מופיע בקביעות במירוצי הכביש השונים. בטקסי הסיום אפשר בדרך כלל למצוא אותו על בימת המנצחים לקבוצת גילו. עבורו זוהי מהדורה מחודשת של הישגיו הספורטיביים בגיל צעיר. הוא משמש השראה ומודל לחיקוי לצעירים שמנסים 'לעקוב' אחריו בריצה.

היו אלו שנות החמישים בארץ-ישראל. האתלטיקה זכתה אז לסיקור נרחב בעיתונות, וכך הצלחתי להתחקות אחר הישגיו של הבחור הצנום ונמוך הקומה שבו פגשתי בבית קפה רמת-שרוני טיפוסי. זהו עודד עינב (וינר), שהישגיו בריצות הבינוניות בתחרויות הנוער הארציות זכו אז להדים נרחבים בעיתונות הספורט הארצית. באותם ימים עברה נקודת הכובד של המצטיינים באתלטיקה דרך בני המשקים והקיבוצים. עודד, בן קיבוץ עין השופט, התחנך במוסד הרי אפרים של קיבוצי הסביבה. למפגש עמי הוא הגיע עם אשתו לאה, גם היא מעין השופט. הם נשואים 53 שנה, ויש להם שלושה בנים ועשרה נכדים. "באתי לעזור לעודד לשחזר את ההיסטוריה", אמרה אשתו.

מיד בפתיחה יריתי שאלה: איך זה שאתה, שממבט ראשון לא נראה אתלט, הגעת להישגים כאלו? "שאלה טובה", הוא מחייך, "צריך שני מרכיבים: גנטיקה מתאימה ואימונים נכונים. לאבא שלי היה פוטנציאל. הוא רץ 100 מ' ב-11.8, אבל היה עסוק בלבנות את הקיבוץ. אימי נבחרה לייצג את ישראל במכביה השנייה ב-60 מ', אבל ויתרה על השתתפותה מכיוון שלא היו לה נעלי ספורט. אחותי, רותי וינר, היתה אתלטית מצטיינת בריצות בינוניות בתקופת חנה שזיפי ואביבה בלס המפורסמות. כלומר, גם אני כנראה קיבלתי כמה מהגנים האלו. חוץ מזה הייתי גם שחיין מצטיין ושחקן כדורעף".

תאר קצת את האתלטיקה באותם ימים. עודד מנסה לשחזר: "היום יש טכניקות של אימונים שלא הכרנו. אז נהגנו להתאמן לבד, וכתלמידים במוסד החינוכי השתתפנו בתחרויות אזוריות וארציות, ושם הצלחנו להתבלט, כל אחד בתחומו. אני זוכר תחרות ארצית אחת במיוחד. הייתי בן 17 ולא מוכר. בתחרות ל-800 מ' הצלחתי לנצח את יוסף סלמה, הרץ המפורסם ממכבי חיפה, בתוצאה של 2:07, שנחשבה אז לתוצאה טובה מאוד. שיא הנוער עמד על 2:03. למחרת הופיעה בכל העיתונים הכותרת על הנער מהפועל שניצח את הרץ ממכבי".

מתי התחלת להתאמן בצורה מסודרת? "באחד הימים הופיע במוסד החינוכי איציק מנדלברוט, שהיה אלוף הארץ בהטלת כידון, והתחיל לאמן אותנו בצורה מסודרת לאחר שעות הלימודים. לא היה מסלול ורצנו על כביש בנעלי המגפר. התחרויות התקיימו על המסלול במשמר העמק, בחיפה ובאיצטדיון המכביה בתל-אביב. באימונים רצנו על הכביש, הלוך וחזור, כי לא היתה לנו אפשרות להתאמן על מסלול. אני ניסיתי לחקות את האינטרוולים של אמיל זאטופק, שהיוו חידוש מהפכני באותה תקופה".

מה היו ההישגים הטובים ביותר שלך? "2:05 ב-800 מ' ו-4:24 ב-1500 מ'. השגתי את התוצאות האלו לאחר שקיבלתי את נעלי הספייקס הראשונות שהגיעו במשלוח מיוחד מארצות-הברית לכל חברי הקבוצה. הנעליים היו קטנות עלי ורצתי בהן עם אצבעות מכופפות. בשנת 1955 הייתי אלוף ישראל לנוער ב-800 מ' וב-1500 מטר".
ואז? "ואז החלטתי להתנדב לקורס טיס. הפכתי לטייס קרב בחיל האוויר ושֵירתתי מגיל 19 עד 37. בסיום הטירונות בבה"ד 4 השתתפתי בתחרות ריצה ל-2000 מ' עם חגור מלא וניצחתי בקלות. זאת היתה תחרות הריצה האחרונה שבה השתתפתי. כטייס קרב עסקתי בעיקר בטיסה. השתתפתי בכל המלחמות על מטוסים צרפתיים ואמריקנים, וישנם הרבה סיפורים מאותה תקופה אבל אף אחד מהם לא היה קשור לריצה. בשנתיים האחרונות לשירותי נשלחתי עם טייסים נוספים לאוגנדה להקים שם את חיל האוויר האוגנדי. נוסף לאימון הטייסים האוגנדים יצא לי להיות טייסו הפרטי של גנרל אידי אמין. המשכתי לטוס במסגרת המילואים עד גיל 55 כמדריך בבית-הספר לטיסה.

מתי החלטת לחזור לריצה? "כשהשתחררתי מהצבא ועמדתי להתקבל לחברת אל-על הרגשתי שאני 'על הפנים' מבחינת הכושר הגופני. ניסיתי לרוץ בקצב שהכרתי בעבר ונעצרתי אחרי 100 מ' ללא נשימה. התחלתי להתאמן בשיטתיות, עד שהגעתי למרחק ריצה של 5 ק"מ ושם נעצרתי לפרק זמן ממושך. כשניסיתי לרוץ 8 ק"מ לקחתי את הבן שלי, שגם הוא טייס במקרה, שילווה אותי על אופניו כדי לוודא שהכול בסדר. לאחר מכן התחלתי להשתתף קצת בתחרויות".

איך שילבת את העבודה כטייס יחד עם תחביב הריצה? "שנתיים אחרי שחזרתי לרוץ השתתפתי עם שלושת בניי ואחותי רותי בהקפת התבור ובתלבושת משפחתית אחידה. מאז החלטתי להשתתף באופן קבוע בתחרויות. הרגשתי שזה בדם שלי. אני אוהב לרוץ. באל-על עבדתי 30 שנה, הייתי קברניט של מטוס הג'מבו 747 ויצא לי להיות בכל העולם. בכל מקום שבו נחתתי היה לי מסלול ריצה. אהבתי במיוחד את ניו-יורק (אשתו: "הוא היה מסדר לו בסידור עבודה כמעט קבוע את ניו-יורק ולוקח חופש בשבת כשהיתה לו תכנית להשתתף באחד המירוצים בארץ"). זכורה לי במיוחד תחרות חצי המרתון שנערכה ב-1982 - שני סיבובים בסנטרל פארק בניו-יורק. סיימתי במקום הרביעי אחרי מנצחי מרתון ניו-יורק ובוסטון באותה שנה, וכפרס זכיתי ברכב שכור לשבוע. חוויות ריצה היו למכביר ולפעמים גם לא נעימות. במונטריאול לא התלבשתי כראוי וכמעט שלא הצלחתי לחזור עקב הקור העז, ובבודפשט לא שמת לב שאני חוצה כביש פנימי ומכונית הגיחה משמאלי וניצלתי בשנייה האחרונה. אבל היו לי גם הרבה חוויות נעימות, בעיקר המפגשים והריצות עם חברי מועדון הריצה בניו-יורק. ארגנתי קבוצת ריצה של עובדי אל-על - טייסים ומכונאים, והשתתפנו ב'אליפויות עולם לחברות תעופה' בכל שנה בעיר אחרת על פני הגלובוס. גם מתחרויות אלה יש לי גביעים של מקומות ראשונים ושניים לגילים חמישים ושישים".

למרות גילו, עודד לא איבד את יצר התחרותיות, והוא מספר על הישגיו הספורטיביים בקריירה השנייה שלו: "בגיל 70 השתתפתי באולימפיאדת הקשישים 60+ שארגנה עיריית ירושלים, ובתקשורת זכיתי בתואר 'הקשיש המהיר בישראל'". הוא גמא אז 100 מ' ב-15.6 שנ'. בהטלת כידון (בפעם הראשונה בחייו) זכה במקום הראשון בשיא ארצי לגילאי 70+ - 24.85 מ'. עודד מחזיק גם בכמה שיאי לגילאים: 200 מ' לגיל 65+ - 32.07, 800 מ' ל-55+ - 2:26.3 ו-2000 מ' ל-60+ - 7:33.80.

איך אתה שומר על הכושר הגופני שלך? "אני רץ 10 ק"מ שלוש פעמים בשבוע. לפעמים אני משלב ריצות קצרות ועליות. לעתים אני מגיח לאיצטדיון, ליד מקום מגוריי, ומתאמן בריצות קצרות ובתרגילי כוח. באשר לתזונה, אני לא משתמש בתוספים. אצלי הארוחות העיקריות הן בוקר וערב, ובצהריים אני אוכל פרי. על ההכנות התזונתיות לפני תחרויות אחראית אשתי, והיא מכינה לי פסטות בערב שלפני. לפני התחרות אני שותה קפה שחור, וזמן קצר לאחר התחרות אני אוכל סנדוויץ' עם חביתה ומיד מתאושש".

מה אתה ממליץ לרצים הצעירים הרבים שמצטרפים לעולם הרצים? "חייבים להתקדם בהדרגה. אין קיצורי דרך כדי לא לשחוק את הגוף. לא להיסחף אחרי אחרים; כל אחד בקצב שלו, וכך הגוף מתרגל ומתמכר. חוץ מזה אני לא ממליץ לרוץ עם אוזניות ולשמוע מוזיקה. הרץ צריך להיות מרוכז בגופו ולא בדברים חיצוניים".

עכשיו אתם, הצעירים, מכירים טוב יותר את הרץ נמוך הקומה אך קל הרגליים שעוקף אתכם בקלילות מדהימה בתחרויות. אחד הרצים שאיתם שוחחתי במירוץ האחרון בהרצליה אמר לי: "זה ממש לא יאומן, הרגשתי כאילו אני רץ במקום כשהוא עקף אותי בק"מ התשיעי של המירוץ. אני חייב להתאמן טוב יותר לקראת המירוץ הבא".

סגור