כישרון באתלטיקה

| שתף |

מתוך דיון בפורום אתלטיקה: מי נחשב לכישרון באתלטיקה? כיצד מאתרים כישרון ובאיזה גיל ניתן לראות באתלט/ית כישרון? אתר עולם הריצה מגיש לגולשיו את הדעות והמחשבות בנושא זה שהועלה בימים האחרונים בפורום איגוד האתלטיקה הישראלי.

תאריך: 20/10/10, מאת: מערכת עולם הריצה

כשרוגל נחום (שיאן ישראל בקפיצה משולשת ובכיר הקופצים בישראל מאז ומעולם) הגיע לאתלטיקה מיד היה ברור שיש פה כשרון ענק. זמן לא רב אח"כ רוגל כבר השתתף באליפות העולם לנוער.
אותם דברים ניתן היה להגיד על רמי לב-רן (קפץ לרוחק 7.53, שיא קדטים), איתי מרגלית (אלוף ישראל בקפיצה לגובה בעברו ובעל שיא איש של 2.27 בקפיצה לגובה), שרונה פיקסלר (מי שהיתה אלופת ישראל ובעלת שיא אישי של 12.31 בריצת 100 מ')

לעומת זה יוחאי הלוי (אלוף ישראל בקפיצה לרוחק ובקפיצה משולשת, מי שהעפיל השנה לגמר אליפות אירופה), דב קרמר (מבכירי רצי המרתון של ישראל, עם שיא אישי של 2:15:45 שע'. קרמר ששבר את שיא ישראל במרתון באליפות אירופה ב-1994 מדורג עד היום במקום ה – 3 בכל הזמנים בריצת המרתון), יחזקאל חליפה (מבכירי רצי הבינוניות הישראלים, מי שמחזיק בשיאי אישי של 13:49.22 דק' ב-5000 מ' ומדורג 4 ברשימת הישראלים המהירים בכל הזמנים במקצוע זה), אורית קולודני (מי שעד היום מחזיקה בשיא ישראלי בריצת 400 מ', 54.15 שנ' לנשים עד גיל 23), נילי אברמסקי (שיאנית ישראל בכל המרחקים בין 2000 מטרים לריצת המרתון ומי שהשתתפה באולימפיאדת אתונה 2004), מאיר קופלר (שיאן ישראל עד היום בקרב מיאוצים ארוך), דורון שטרוק (בעל שיא אישי של 47.75 ב- 400 מ' וממוקם 9 בכל הזמנים בין הישראלים) או איתי מגידי (שיאן ישראל ב – 3000 מ' מכשולים בתוצאה של 8:24.14 דק'), לא נחשבו בתחילת דרכם באתלטיקה ככישרונות ענקיים, ובכל זאת הטביעו או מטביעים את חותמם על האתלטיקה הישראלית .

נשאלות השאלות כיצד מגדירים כישרון? כיצד מאתרים כישרון? באיזה גיל ניתן לראות כישרון?
או במילים אחרות האם הכישרון לבדו מספיק, או שמא נדרשים עוד מספר תכונות?
אחרי שנבין מיהו כישרון, עולות מספר שאלות לגבי הליך האיתור ותהליך העבודה עם הכישרון.

לדעת רבים איתי מגידי היה כישרון גדול מהרגע הראשון. מגידי מחזיק עד היום כאמור בשיא ה- 3000 מ' מכשולים, ב- 2 שיאי מכשולים לקדטים ו- 4 שיאי נוער. בעבר החזיק מגידי גם בשיא ה – 1500 מ' עד שהגיע גיזאצו' ושבר את שיאו לפני כשנתיים.
מה שאפיין את מגידי היא העובדה שכבר מגיל צעיר הוא התמקד במשוכות. מגידי הוא הדוגמא לאתלט שידע לפתח את הכישרון העצום שלו בקריירה ארוכה ולכן הצליח להשיג את החלום של כל אתלט - השתתפות באולימפיאדה. רק חוסר מזל גרם לפציעתו הקשה שלא רק פגעה ביכולתו באולימפיאדה, אלא גרמה לכך שלא הצליח לחזור ליכולתו.

סיפור מעניין בקשר לעניין – מי נחשב לכישרון?
לפני כמה שנים הגיע יהושע רוזין מאמן כדורסל שנחשב למומחה מאד גדול בתחום, לבית ספר לכדורסל של אחת האגודות. המאמן הראשי שאל אותו לגבי כמה ילדים שנראו לו כשרוניים, ענה לו רוזין: "הם נחמדים אבל לא יהיו שחקנים". ואז רוזין שאל את המאמן על ילד אחד ספציפי, ענה לו המאמן: "זה ילד חלש מאד ואין לו שום כשרון, ואנחנו מחזיקים אותו כי חסר ילד לחמישיה השנייה למשחקי האימון". אמר לו יהושע רוזין כי "הילד הזה כישרון גדול". המאמן הסתכל עליו בתמיהה ושאל:" אתה צוחק?", ענה רוזין : "אני רציני מאד!"
לימים אותו ילד הפך לשחקן כדורסל מצטיין בליגת העל.
מוסר השכל מהסיפור שניתן להשליכו גם על שאלת הכישרון:
לא צריך למהר לגבי הכתרת ילדים ונערים בתור כשרונות, מילת המפתח היא סבלנות. מעבר לזה שכישרון לבד בלי אופי מתאים לא מספיק.

עם ילדים צריך 'לשחק':
משום מה יש נטיה למהר איתם. אתלטים צעירים כשרוניים הם בד"כ כוכבים בגיל צעיר ואח"כ נעלמים. בעיה נוספת על ציר הזמן היא בעיית השירות הצבאי. בעבר היו פרויקטים עם הצבא וכך רבים וטובים הצליחו. אם נדע לבנות מערכת תמיכה אוניברסיטאית דוגמת ארה"ב וליגה למקומות עבודה ,כפי שאחד מחברי הפורום מנסה להגשים, אזי האתלטיקה הישראלית תיראה שונה לחלוטין. קצת אסטרטגיה, יצירת הרבה אגודות ותמיכה רצינית במאמנים ותוך מספר שנים הכל יראה אחרת. יש בכל תהליך שלב של פריצת דרך שבו הכל משתנה. ניתן לראות פריצת דרך כזו בנושא הפעילות הגופנית העממית ומרוצי הכביש . תוך שנתיים, כל מרוץ גדול ישתף רצים עפ"י הגרלה לנוכח הגידול האדיר בכמות המשתתפים, אותה תופעה התרחשה בחו"ל.
עדיין הבעיה המרכזית היא בעיית המאמנים. דור שלם מתבגר וכמות המאמנים החדשים שנשארים בענף קטנה. גורם מרכזי נוסף הוא האגודות שחלשות יותר מתמיד.
במקום שנראה גידול באגודות ראינו ב-15 השנים האחרונות סגירה מסיבית של אגודות.
האתלטיקה צריכה להיות בכל מקום בישראל, ליד כל בית.

כישרון = מטען גנטי
גם כיום, למרות שיש כל הזמן התקדמות עצומה במחקר הגנטי, אנחנו יודעים מעט על גנים שיש להם השפעה על הישגים בספורט. אחת הבעיות היא שלכל ילד ונער יש קצב התבגרות אחר ובדרך כלל יש קשר קלוש למדי בין הישגים בספורט עד גיל 16 לבין הישגים אחרי גיל הנוער. דיויד המרי, האלוף האולימפי בריצת 400 משוכות במקסיקו-סיטי 1968 כתב ספר שבו הוא טוען כי שני שליש מהספורטאים הגדולים שהוא בדק עליהם לצורך כתיבת ספרו, הייתה להם התבגרות מאוחרת. לא פעם אנחנו קוראים ספר או מאמר על אתלט גדול ובו הוא מספר שבתחיל דרכו אמרו עליו שאין לו שום סיכוי להגיע לרמות הגבוהות. דוגמאות: קרל לואיס, סטיב אובט, דיילי תומפסון. חשוב לזכור ששלושת אלו היו כבר בגיל 19 אתלטים ברמה גבוהה מאד! דוגמה נוספת: לאסה וירן. בגיל 14 רץ 1000 ב - 3:14. היית אומר שהוא כשרון? בגיל 16 רץ 3000 ב - 9:33. לא רע, אבל לבטח נזכור נערים ישראלים שרצו טוב יותר בגלאים האלו.

האם זו רק התפתחות מאוחרת?
יכול להיות שאותם אתלטים שצויינו, אכן התפתחו בגיל מאוחר יחסית, אבל יתכן גם שבשנים הראשונות הם התייחסו לאתלטיקה בחובבנות ולא השקיעו מאמץ רב. בהחלט יתכן שרק כאשר קבעו תוצאה טובה יחסית, הם קיבלו מוטיבציה והחלו להשקיע.
הדוגמא הטובה ביותר בארץ לנושא היא דניאל פרנקל שעד גיל 22 הייתה בינונית ולא התקדמה משמעותית ואז זינקה קדימה.
מנגד ניתן לומר שלא היו הרבה מקרים של אתלט\ית שהתחילו להתאמן בגיל מאוחר יותר, או "שיחקו" בגיל צעיר והישגיהם נפגעו כתוצאה מכך. לעומת זאת, היו עשרות מקרים של אתלטים צעירים, שמישהו עבד אתם קשה מידי והאתלטים נעלמו.

יכולת ההגבה לאימונים:
ישנו מושג לועזי הנקרא טריינאביליטי,(TRAINABILITY) יכולת ההגבה לאימונים. אנו נוטים להכריז על מישהו כי הוא כישרוני אם זמן קצר אחרי שהחל לעסוק במקצוע מסוים הוא מגיע להישגים טובים, אבל לעיתים דווקא אלה שאנחנו מכנים מוכשרים לא ממשיכים להתקדם בקצב מהיר אפילו אם הם רציניים מאד באימונים והם מקבלים את ההדרכה הטובה ביותר.
ב - 2007 זכה באליפות העולם בקפיצה לגובה אתלט מבאהאמה בן 23 בשם דונלנד תומאס, בשנתו השנייה כאתלט. עד גיל 22 הוא היה שחקן כדורסל. ב - 2007 הוא עבר 2.35 אך זה נשאר בינתיים השיא האישי שלו. לא ש - 2.32 שעבר השנה זו תוצאה חלשה, אבל בכל זאת הוא כבר שלוש שנים לא משפר את שיאו האישי.

החיפזון בגילאים צעירים:
אחת הבעיות בכישרונות היא החיפזון. מגיע נער שקובע תוצאה טובה לגילו, יתכן והוא באמת מוכשר,
יתכן כי הוא התפתח מוקדם לגילו, ואז מתחילים לפתח ציפיות מוגזמות לגביו, יש מאמנים שמעמיסים עליו יותר מידיי, והתוצאה יכולה להיות פציעות פיזיות וגם שחיקה נפשית.
החזון צריך להיות הבוגרים, כלומר לבנות את הילדים בהדרגה, זה לא הכי חשוב לשבור שיא בקדטים, יותר חשוב להגיע לגיל הבוגרים עם יסודות נכונים ובריאות.

רוב מוחלט של הנערים העוסקים באתלטיקה לא ממשיך בכך אחרי גיל הנוער. טים נואקס, בספרו המפורסם "לור אוף ראנינג"  (Lore of running) שואל: "...האם זה כל כך נורא להיות כוכב אתלטיקה רק בגיל בית-הספר?..." לפני שנים רבות שוחחתי עם מאמן שחייה ישראלי שעבד באגודה קטנה שהיו לו הרבה אלופי נוער. שאלתי מה הסוד שלו והוא השיב לי בכנות: "אני לא מאמין בשחייה אחרי גיל 17 ולכן העומס אצלי כפול מאשר אצל המאמנים האחרים!"

אומנם שחייה היא לא אתלטיקה
בשחייה מגיעים לשיא בגיל הרבה יותר מוקדם. זה שיש הרבה שלא ממשיכים באתלטיקה אחרי גיל נוער, לא מהווה הצדקה לעומס מוגזם בגילאים האלו. בסופו של דבר החזון הוא להגיע לראש הפירמידה שנמצאת בשדה הבוגרים ולשם צריך לכוון.

 

תמונת שער: רוגל נחום ויוחאי הלוי.

צילום: עופר ביידה

 

 

 

סגור