משימה אפשרית

| שתף |

הוא תמיד מחייך, גם כשהוא עצבני. זבדיה וודג' מתכונן למרתון ה-33 בחייו והעשירי בטבריה במטרה לקבוע את קריטריון B, כשלעיניו המשימה שטרם הושלמה.
זבדיה וודג' מודע לעובדה שבגילו (37) הגוף לא נהיה צעיר יותר, ומה שמפחיד אותו יותר מהכל היא העובדה שהוא מתקרב בצעדים גדולים מדי לגיל שבו צריך לתלות את הנעליים ולהודות שמה שלא נעשה עד אז, כבר לא ייעשה.

תאריך: 01/11/10, מאת: אורן בוקשטיין

אחרי שהוא מתיישב מולי ואני מציין כי הכנתי דף שאלות, הוא מפציר בי, "בוא אענה לך על אחת השאלות שבטוח כתבת לך, כי אין עיתונאי שלא שואל אותי את זה". "קדימה", אני אומר לו, והוא מפתיע אותי: "בנוגע לשאלת השיעמום במהלך הריצות...". אני שכלל לא העלתי שאלה כזו על הכתב, לא מגיב, וממתין לתשובה, הבנאלית בדרך כלל לסוג שאלות אלו. אבל וודג' מצליח להפתיע אותי: "כל הזמן אני חושב, רואה, ומספר לעצמי על המשימה שטרם השלמתי. ואני ממשיך ואומר לעצמי שעד שלא אשלים את המשימה, לא אפסיק לרוץ". המשימה של וודג' היא המשחקים האולימפיים. "השתתפתי כבר בכל תחרות אפשרית, אליפות עולם, אליפות אירופה והמרתונים הנחשבים ביותר בעולם, רק למשחקים האולימפיים עוד לא הגעתי. בלי להשלים את המשימה הזו לא ארגיש שמיציתי עצמי כאתלט".

הקריירה של וודג' כרץ מרתון החלה ב-1994, אז רץ מרתון תחרותי לראשונה בחייו, בת"א. אחרי שסיים בזמן של 2:33:30 ש' הוא מייד רצה לפרוש. "כאב לי מאוד, הייתי רעב. צעקתי למאמן שלי 'תביא לי אוכל' באמצע המרתון. גזצ'או עד היום צוחק עליי על הקטע הזה". למזלו של וודג' ולמזלה של הריצה בישראל, מאמנו דאז, ולרי סמינוב, שיכנע אותו לרוץ במרתון טבריה כעבור כמה חודשים.

ואכן, בשנת 1996 וודג', אז בן 23, רץ לראשונה מרתון בטבריה, במהדורתו ה-19. במרתון השני בחייו הוא שיפר את שיאו האישי ב-14 דק' כשקבע 2:19:30 ש' והפך לישראלי הראשון שניצח את המרתון בטבריה. כותרות העיתונים אחרי המרתון הזה זעקו "צעיר נולד". וודג' נזכר, "כמרתוניסט, אחרי שאתה יורד מגבול 2:20:00 ש', אתה מתחיל לחשוב קדימה", ואכן וודג' חשב קדימה.

מאז ועד היום וודג' זכה חמש פעמים נוספות במרתון טבריה המהווה את אליפות ישראל, מתוך 12 בהם השתתף (לא השתתף שלוש פעמים בלבד בגלל פציעות). את שיאו האישי (2:16:04 ש') קבע בטבריה ב-2004, ומה שמדהים אותי יותר מכל זה הזיכרון שלו מכל מרתון שכולל לא רק את התוצאה המדוייקת, אלא את כל ההתרחשויות מסביב. "כל מרתון הוא חוויה אדירה שנשארת אתי חזק. הכל חקוק בראש. אני לא יכול לשכוח את הטעם המתוק שיש לי מכל מרתון, גם אם הוא היה קשה במיוחד".

מתוך 32 המרתונים התחרותיים שרץ בחייו, זה של אליפות העולם ב-1999 זכור לו כרע מכולם. אחרי ארבעה מרתונים שרץ קודם, כולם בארץ, ואחרי מחנות אימון ארוכים וטובים באתיופיה, ארץ הולדתו, הוא הגיע לסביליה בכושר שיא. "הטמפרטורה הייתה 33̊ צלזיוס עם 80 אחוזי לחות", הוא נזכר. "עשיתי טעות של טירון, פתחתי מהר מדי. בקילומטר ה-25 מתחתי את שריר הירך האחורי (המסטרינג). צרחתי, דידיתי, אבל המשכתי". הוא עוצר לרגע ומספר שעד היום, בכל פעם שהוא רואה את הריצה הזו בוידאו, זה צובט אותו כל פעם מחדש. הפציעה הזו גם מנעה ממנו את ההשתתפות במרתון טבריה בשנת 2000. אלא שדווקא הזיכרון האחרון מאותו מרתון בסביליה הוא זיכרון מתוק. "בכניסה לאצטדיון הקהל עמד והריע לי בעודני מדדה אל קו הסיום, אבל לא נשבר. היה אפילו מתחרה שעקף אותי על הקו, ובכל זאת כשאני חציתי את הקו הייתה שאגה גדולה. לא אשכח זאת לעולם".

הניסיון עשה את שלו ותחרויות המרתון, בכל המסגרות, מבחינת וודג' נראו אחרת. אמנם התנאים ששררו לא פעם לא היו שונים בהרבה, אבל אז כבר לא נמתחו השרירים, הפתיחה הייתה מחושבת, כמו יתר הריצה.

מנגד, המרתון באליפות העולם 2007 באוסקה זכור לוודג' לטובה. למרות הקושי הרב שנבע מהפרידה שלו ממאמנו, איליה בר-זאב, חודש לפני האליפות, עובדה אותה הוא מגדיר כ"אחד הדברים הקשים והכואבים שיכולים לקרות לרץ מרתון", סיים וודג' במקום ה-34 ונכנס לסגל האולימפי – צעד חשוב בדרך להשלמת המשימה. אבל ולמרות זאת הוא הצליח בדרכו ובאליפות העולם בברלין ב-2009 הוא היה הנציג היחיד של ישראל במרתון.

לאתלט מהפועל חולון יש פינה חמה בלב למרתון טבריה, עליו הוא מעיד ש"לא נופל מהמרתונים המפורסמים בעולם", למעט סכומי הכסף המתגלגלים בו, אליהם נחזור בהמשך. במרתון טבריה הקרוב הוא יודע שיהיה עליו להתקרב לשיאו האישי, אם לא לשבור אותו, שכן להשלמת משימת המשחקים האולימפיים, עליו לקבוע ראשית את קריטריון B  2:17:00 אשר יבטיח את מקומו בסגל פרויקט המקצוענות, ויקנה עבורו את הכרטיס לאליפות העולם בקוריאה. כדי להישאר בסגל ולהשתתף באליפות העולם בקוריאה. אלא שהדרך ליעד נתקלת בקשיים לא מעטים.

לוודג' שמתפרנס מהדרכת חוגי ספורט שלושה ימים בשבוע בעיריית נס-ציונה, המשמעת העצמית לא מהווה בעיה. "אני קם כמעט כל יום בשלוש לפנות בוקר ויוצא לרוץ. עובד כדי להתפרנס וחוזר בערב לרוץ". אבל גם המרתוניסט שאינו מפסיק לחייך, מבין שהיעדר מאמן לא עושה לא טוב. "ספורטאי עושה 80%, מאמן 20%", כך הוא גורס. אלא שה-20% הללו של המאמן מאוד משמעותיים עבורו". הוא מסביר את חשיבותו של מאמן עבורו: "עם תוכנית אימונים מבוקרת כשאתה קרוב מאוד למטרה, מאמן נותן לך את השקט הנפשי שיכול להפחית 3 עד 4 דק' נוספות. המאמן יודע להגיד לך בזמן אם הקצב שלך מותאם או לא. אם אתה מגלה רק בקילומטר ה-30 שאתה בבעיה, נכנסת לתמונה הגדרת ה'קיר' (קיר הקושי הדימיוני שרץ מרתון נתקל בו), ואז הראש מתחיל לעבוד, מתחיל הסבל וההתמודדות המנטלית".

וודג' מסכם, "מרתון טבריה לא נופל מהמרתונים הגדולים בעולם מבחינה מקצועית". אלא שכמעט כמו כל דבר בארץ, יש גם חסרונות, אותם וודג' מתמצת: "הפרס הכספי לא יכול למשוך את הרצים הבכירים בעולם", בהתייחסו לעובדה שפרס של 50 אלף דולר למנצח ששובר את שיא המסלול קטן יחסית לפרסים המקבילים בריצות המרתון הגדולות שמגיעים לחצי מיליון דולר ויותר. "גם הפרסים לאלוף ישראל וסגניו לא מהווים מוקד משיכה לאף אחד לרוץ מרתון".הפרס לאלוף ישראל הוא 12 אלף שקלים, סכום ממנו מופחת מס, "כך שרצים ישראלים", ממשיך וודג', "לא מקבלים תמריץ לרוץ מרתון".

זבדיה וודג' עדיין לא רואה את סיום הקריירה, גם לא ממרומי ההרים בהם הוא מתאמן באתיופיה. מנגד, אסור לפסול את העובדה שאם יצליח לקבוע את הקריטריון ולהגיע למשחקים האולימפיים בלונדון ב-2012, השלמת המשימה תשנה אצלו את סדר העדיפיות, מבלי להתחייב.

 

צילום שער: אורן אהרוני, ynet


 

סגור