הגדול מכולם

| שתף |

"היילה גברסלאסי הוא מזן הספורטאים הייחודי, ההיסטורי, העל-זמני והעל-אנושי... שמתווים שביל ודרך חדשים עבור ממשיכי דרכם... ספורטאים של מורשת. ספורטאים שדמותם הסמלית גדולה אפילו מסך הישיגהם. כזה הוא היילה". נחשון שוחט כותב על הגדול מכולם.

תאריך: 09/11/10, מאת: נחשון שוחט

המאמר באדיבות נחשון שוחט, מועדון ארוחת הבוקר.


את החדשות מאתמול כבר כולכם בוודאי שמעתם. היילה גברסלאסי, הקיסר, השיאן החייכן, הרץ האתיופי למרחקים שהצליח לעורר דמיון ולהקסים, פורש. האיש שיכל גם לפציעות הבלתי נמנעות (זכורה במיוחד ההתמודדות המופלאה עם פציעה בגיד אכילס בדרך לנצחון דרמטי על יריבו הנצחי פול טרגאט כדי להגן על הזהב האולימפי בסידני) הוכרע על-ידי פציעה אחת יותר מדי. ואולי, סוף סוף, גם מהעייפות, אחרי 18 שנה בטופ של הטופ. אולי השדים כבר פחות צועקים, אולי הם לוחשים לו, אחרי כל כך הרבה שנים ושיאים, סודות אחרים.

המנצח הטרי של מרתון ניו יורק, אחד מבני טיפוחיו של הקיסר גברה גברמריאם, לא התרגש. “היילה ישנה את דעתו באתיופיה”. כן, אולי זו קדרותה של ניו יורק בסתיו, אולי זו תוגת ההפסד, אולי הגוף הדואב. אולי הקושי למצוא הפעם נחמה. אולי זה רק משבר קטן וזה חולף….

אנחנו שומעים מלים ברורות שנאמרות לרמקול, בפני המצלמות והעיתונאים, ובכל זאת אנחנו מקווים, מפללים. כי כמה היינו רוצים לראות את היילה פורש עם ענף הזית ומדליית הזהב לצווארו – מגשים את המטרה האחת שעליה חלם ושאותה לא השיג - נצחון במרתון האולימפי. החלום היחיד שהתברר כחמקמק. ועכשיו סתיו. ואולי כבר מאוחר.

היילה גברסלאסי הוא מזן הספורטאים הייחודי, ההיסטורי, העל-זמני והעל-אנושי. Jordanesque. אותם ספורטאים שמשנים את הספורט, שקובעים מחדש את הסטנדרטים ואת השיטות. שטורפים את הקלפים ושמשנים את קדם-ההנחות. שמאתגרים את התפיסות לגבי מה שניתן או לא ניתן לעשות. שמשלהבים את הדמיון. שמתווים שביל ודרך חדשים עבור ממשיכי דרכם. ספורטאים של היסטוריה. ספורטאים של מורשת. ספורטאים שדמותם הסמלית גדולה אפילו מסך הישיגהם. כזה הוא היילה.

הספורטאים מהזן הזה הרגילו אותנו לחשוב עליהם כעל גיבורי קומיקס. הם תמיד קמים. הם תמיד מנצחים. הם תמיד יכולים. בגלל זה מסגרנו לנצח את “הסל האחרון של ג’ורדן” – סל האליפות האחרונה, עם הבאזר, ביוטה. בגלל זה גם נמסגר את היילה לא בצליעה מתוסכלת לכיוון המדרכה אחרי ה- Queensborough Bridge, אלא זורק את החזה קדימה כדי להקדים את פול טרגט אל הזהב בעשירית השנייה, או שועט פעם נוספת לאורך שדרת האונטר דן לינדן כדי לנצח את השעון, ולהחתים את החיוך הנצחי שלו לצד הספרות הבלתי נתפסות: 2:03.

“שועט פעם נוספת לאורך שדרת האונטר דן לינדן כדי לנצח את השעון”.
 

“להקדים את פול טרגט אל הזהב”

היילה גברסלאסי זכה במדליית כסף ראשונה באליפות העולם לבוגרים באתלטיקה בשנת 1993 בשטוטגארט. לקרוא את רשימת מתחריו זה כמו תרגיל לבחינת הזכרון, כי למעלה מעשור כבר לא שמענו על הרצים האלה: איסמעיל קירוי (שניצח את אותה הריצה), פיטה באייסה, וורקו ביקילה, חאלד סקאח, פול ביטוק, אבל אנטון וכו’. כשהיום מדברים על “הרץ השני הכי טוב במרתון” עולים שמות כמו סמי וונג’ירו וצגאיי קבדה. שהיו בזמן המירוץ ההוא ילדים בני שש. תחשבו על זה לרגע. 27 שיאי עולם בטווח הזה. עד שנדמה שלא צריך להוסיף מלים והסברים.

ובכל זאת נשאל, מה הופך בעצם ספורטאי לגדול? מה הופך אותו ל – Jordanesque? אם כן, זו לא הסטטיסטיקה לבדה, אלא המכלול, הסיפור, החלום.

אורך זמן (longevity, durability):

סימן ההיכר של האלופים הגדולים, המטא-אלופים, הוא בשליטה בענף לאורך זמן. מדי פעם מגיחים אל הזירה פנומנים, שבוערים בעוצמה מבריקה אבל גם דועכים במהרה, נעלמים באותה פתאומיות שבה הגיחו, מסתפקים (מרצון או מכורח) בפלאש קצר של תהילה. היכולת לשלוט בענף ספורט לאורך זמן, מול יריבים מתחלפים שכל הזמן נהיים צעירים יותר, כשהגוף והנפש מאבדים לאט לאט מכוחם, כשעומס הולך ומצטבר, כשהקושי והספקות (והסיבות להגיד “די”) מתגברים, והחלום ממילא, לכאורה, כבר הוגשם. האלופים הגדולים עוד שם. כי התחרות שלהם היא כבר לא נגד העולם. כבר לא מול עצמם. היא מול הנצח. מול ההיסטוריה. מול המיתולוגיה.

נסו לדמיין את היילה גברסאלסי כנער, מוציא את נשמתו באימוני אינטרוולים ובקילומטרים בלתי נגמרים של עליות, מתכונן למבחן השיא – אליפות העולם לנוער לשנת 1992, מונחה על-ידי החלום שבראשו. באתו הקיץ הוא פרץ לראשונה לזירה כשזכה בדאבל 5,000מ’ ו – 10,000מ’. תחשבו עליו ממשיך ומתאמן לשלוש אולימפיאדות, לסדרה של אליפויות עולם. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. תחשבו עליו קוצר נצחון אחרי נצחון ותהילה אחרי תהילה. שיא אחרי שיא. ועכשיו תחשבו עליו בגיל 37 (יש הטוענים שגילו מבוגר יותר) ממשיך באותה המטחנה – פעמיים ביום, כל יום. הסטנדרט והצפיות – וגם הלחץ – רק הולכים ותופחים. לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, שזה נעשה קל יותר.

ענף האתלטיקה קלה, המועד לשחיקה, לנפילות, לפציעות, לבגידת הגוף (וגם לאבדן הרצון, האינסטינקט לנצח והאדג’ המנטאלי) הוא אולי הקשה ביותר לשליטה לאורך זמן, מכל ענפי הספורט. והריצה למרחקים ארוכים היא אולי הקשה מכל ענפי האתלטיקה. המתחרים רבים ומתרבים, הפערים באופן יחסי קטנים, האפשרויות לטעות וליפול אין-סופיות והשוליים צרים, המכות שחוטפים ובולמים השלד והגידים, הקרעים החוזרים ונשנים בסיבי השרירים, ההליכה בתעוזה על הקצה. קשה מאד בפני התנאים האלה לפתח עמידות.

עקביות (Consistency):

קונסיסטנטיות היא, למשל, 27 שיאי עולם לאורך למעלה מחמש-עשרה שנים קונסיסטנטיות היא 2 מדליות זהב אולימפיות רצופות וארבעה תארי אלוף עולם רצופים (ועוד ארבעה תארים באולמות). קונסיסטנטיות היא עשר שנים רצופות (!) עם תוצאה של פחות מ – 13 דקות ל – 5,000מ’ (תוצאה שנחשבה לפני בואו של גברסלאסי כמעט בלתי מושגת – רק סעיד אוויטה קבע זמן כזה לפניו). קונסיסטנטיות היא שלושה נצחונות רצופים במרתון דובאי וארבעה בברלין, עם רצף של תוצאות שבין סאב 2:04 ל – 2:06 (תוצאה שעבורו מסמלת יום רע או עודף יומרה). קונסיסטנטיות היא להגיע לאליפויות הגדולות מוכן ולקחת את המושכות ליד בדיוק בזמן.

נכון, היו להיילה כשלונות. הוא הגיע פצוע למרתון אתונה ונאלץ לוותר על הבכורה לבני ארצו העדיפים (פצוע ודואב הוא סיים במקום החמישי בריצת ה – 10,000מ’), הוא מעולם לא הצליח כפי שציפה ורצה על זירת המרתון התחרותית האולטימטיבית – מרתון לונדון. אבל רגעים אלו של אי-הצלחה פשוט טובעים בתוך ים אדיר של נצחנות והישגים.

גמישות (range, versatility):

ה”טווח” של גברסלאסי גם הוא בלתי נתפס, וחסר תקדים. יתכן שגברסלאסי (יחד עם חברו-יריבו פול טרגאט הקנייתי שהקדים אותו במעט במעבר מהמסלול למרתון) מסמן בכך זן חדש של רצי מרתון. לפני כן הכיר העולם אבחנה ברורה בין רצי מסלול לרצי המרתון. המחשבה היתה שרצי המרתון הם בעלי סיבי שריר אדומים, ובכך שונים ונבדלים מרצי המסלול, שנהנים מחלוקה שווה פחות או יותר בין סיבים לבנים לאדומים.

Enter Haile. אלוף עולם ב – 1,500מ’ באולם, כולל התוצאה השניה בכל הזמנים (3:31), שיאי עולם ב – 3,000מ’ אולם, שני מייל (בחוץ ובאולם), 5,000מ’, 10,000מ’, וחצי מרתון, שתי התוצאות המהירות אי פעם במרתון (וכן, כמעט כל מרחק ריצה שאפשר לספור בדרך, בתוך הטווח הזה).

להיילה היתה, בשיאו, גם היכולת לנצח מירוץ בכל דרך שרצה. להכתיב קצב מהיר מההתחלה, להפתיע בהזרקת קצב מהירה בשלבי האמצע, או לחכות ולסגור בפיניש אימתני (תצפו שוב בסרטון הנצחון על טרגאט בסידני). הוא שלט בכל ארגז הכלים.

היילה נותן פייט לאלוף הבלתי מעורער של המייל באליפות העולם ל – 1,500מ’ באולמות, שניהם מתחת לשיא העולם

פריצת גבולות (Novelty):

אמרתם היילה גברסאלאסי, אמרתם פריצת גבולות. גם ריצות המסלול הארוכות וגם ריצות הכביש הארוכות היו אחרות לגמרי לפניו, ויהיו שונות אחריו. האיתות הראשון היה קיזוז של 12 שניות משיא ה – 5,000מ’ בציריך בשנת 1995 (12:44.39, ביוני 1998 היילה קבע את שיאו האישי – 12:39.36, בהלסינקי, אבל ה – 12:44 היה הרגע המגדיר שבו נסקה הקריירה לגבהים חדשים). את המרתון הוא הוריד את מתחת ל 2:04, והותיר בנו תחושה (שלצערנו התבדתה, שכל זמן שהוא בסביבה, עוד ידו נטויה, ונראה גם 2:02 על השעון). באיזה רוגע, באיזה בטחון, באיזה חסד הוא עשה את זה. כאילו תוך כדי ריקוד.

היכולת להמציא את עצמך מחדש:

הקלישאה הזו שמתארת את המטמורפוזה של ג’ורדן מדאנקר לשוטר ולשחקן פוסט-אפ מושלם. הקלישאה הזו שמתארת אלוף טניס חתולי של סרב אנד ווולי שנאלץ להתבגר וללמוד לשלוט מהקו האחורי. הקלישאה שמתארת קוורטרבק שהתחיל כ- scrambler ולמד בגיל עצמות מבוגר יותר ואחרי כמה זעזועי מוח למצוא את הרסיבר שלו מה – pocket, עם שחרור כדור מהיר, חזק ומדויק. כדי להצליח לאורך זמן בספורט, צריך לדעת לקבל שינוי, להסתגל, להתפתח ולהתאים.

משפט אחד בלתי נשכח של היילה מספר כאן את הסיפור. לפני כמה שנים, כשתלמידיו המצטיינים קנניסה בקלה וסילשי סיהין שורפים מסלולים, גברסלאסי חזר להנגלו וקבע תוצאה של 26:50 “בלבד” ב – 10,000מ’. תוצאה שלפני עידן גברסלאסי היתה off the charts, מחוץ לטבלאות וללוחות התוצאות. אבל התלמידים הצעירים כבר הבהירו להיילה שגם הם יכולים לקצבים, ושעם הפיניש שלהם כבר לא יצליח להתמודד. היילה חייך את חיוכו הנבוך ואמר אין דבר: “26:50 is pretty good speed for marathon”. רגע פשוט גדול!

חברות (comraderie):

בו בעת, הראה היילה שהוא team player והפגין רק פירגון, תמיכה ואושר כלפי הדור החדש של האלופים האתיופים, שגדלו על הישגיו, שחלמו בהשראתו, ושעוצבו ברוחו ובדמותו. הוא לקח על הכתפיים הכואבות שלו חלק גדול ממשימת ההובלה בגמר האולימפי ב – 2004, בקלה וסיהין כאילו חיכו לו, אבל היילה דעך למקום החמישי. וכן, זו הריצה שטדי אפרו המחיז אותה והלחין אותה לשיר המוג’ו האולטימטיבי.

השיר הנפלא הזה הוא מחווה גם לקנניסה האנבסה וגם להיילה האגדה. והוא פשוט עושה חשק אדיר לצאת לרוץ.

השפעה (Influence) ו – מורשת (Legacy):

העובדה שהודעת הפרישה של היילה גברסלאסי הגיעה בצמוד לחגיגת הנצחון של גברה גברמריאם במרתון הבכורה שלו היא סמלית. נכון שמורשת הריצה האתיופית החלה עוד לפני כן, מאבבה ביקילה בשנות ה – 60, ואלופים גדולים כמו מירוטס ייפטר, גזגנה אברה ואחרים. אבל ההשפעה של היילה מאפילה על כל אלה, והובילה מהפכה שלמה ועשור של דומיננטיות אתיופית באליפויות הגדולות – אולימפיאדות, אליפויות עולם ומירוצי שדה – שגולשת לאחרונה לאט לאט גם למרתון.

רשימת המתלמדים של היילה מפוארת, החל מקנניסה בקלה (שבהישגיו על המסלול ובשדה עלה על רבו), סיהין, גברמראים, דינקסה, והדור החדש שאחריהם.

תשאלו כל אחד ואחד מהם, והם יספרו שהם חייבים חלק גדול מההצלחה שלהם להיילה, האיש והסמל.

אישיות (Charisma):

אני לא אכתוב על מפעלותיו של היילה גברסלאסי בתחום העסקים והעשייה הציבורית בארצו. אני לא באמת מבין בזה. ההשפעה והמעמד שלו באתיופיה אדירים, ונדמה שזה לא רק בזכות המדליות והזמנים.

כשאני מדבר על “אישיות” אני מתייחס לשתי תמונות: תמונה אחת של היילה עומד על קו הזינוק, כל קו זינוק, בחיוך רחב, חושף שיניים צחורות. אוהב כל כך את הרגע שממנו כל השאר כל כך מפחדים. ותמונה שנייה אחרי קו הסיום, בין אם ניצח, בין אם הפסיד, בין אם השמחה הגדולה והשיא הם שלו, או של רץ לבן שהגיח משום מקום וכמעט כמעט ניצח אותו (זוכרים את הכיפים עם מוטראם?). תמיד נראה אותו – את אותו החיוך. החיוך שאותו נזכור, ושאליו כל כך נתגעגע.

בתודה ובהצדעה לקיסר של הריצה. 

 

 

 

תמונת שער: היילה השבוע במרתון ניו-יורק.

סגור