ראיון עם אלן סטיינפלד בטבריה

| שתף |

אלן סטיינפלד, מי שהיה יד ימינו של פרד ליבוב, מייסד מרתון ניו-יורק ואחר-כך במשך תריסר שנים האיש אשר על המירוץ עד שפרש ב-2006, היה אורח מרתון טבריה ה-33

תאריך: 24/02/10, מאת: ד"ר אורי גולדבורט, קובי בכמן, גליון מס. 144

אלן סטיינפלד, מי שהיה יד ימינו של פרד ליבוב, מייסד מרתון ניו-יורק ואחר-כך במשך תריסר שנים האיש אשר על המירוץ עד שפרש ב-2006, היה אורח מרתון טבריה ה-33. במסגרת ההתכנסות להרצאות בבוקר המרתון פרס סטיינפלד את מסכת ההכנות הנדרשת לקיים מפעל זה, הן בעבודה מתמדת לאורך כל השנה והן בתקופה הסמוכה למירוץ. בערב שלפני המרתון שוחחנו איתו על כך וגם על דרכו האישית במפעל מיוחד זה.

מרתון ניו-יורק נוסד על-ידי מועדון 'New York Road Runners', שהוקם ב-1958 כעמותה לקידום הריצה בניו-יורק. במשך שנים ספורות היה המירוץ מועט משתתפים ואז 'פרס כנפיים' והמריא לאלפי משתתפים. אחר-כך יצא מתחומי הסנטרל פארק בניו-יורק והתפרס על מסלול העובר בתוך חמשת הרבעים של העיר: זינוק ברובע הדרומי, עבור בסטֶטן איילנד, גשר ורזאנו - מבצע ההופך מסובך ככל שמספר המשתתפים גדל, המשכו בברוקלין וסיומו בסנטרל פארק במנהטן. המסלול אינו מהיר, אבל האטרקציות של העיר ניו-יורק מחפות על נקלה על חיסרון מסוים זה, ובשנים האחרונות מבקשים מדי שנה 100,000 איש להירשם ולהשתתף. 65 איש עובדים בשכר שנתי, ולא פחות מ-8000 מתנדבים מסייעים במשך כחודש לארגן את האירוע. קהל של יותר משני מיליון איש יוצאים לצפות ולעודד במרתון.
במרוצת ההיסטוריה של המירוץ נשברו שיאי עולם לנשים ופעם אחת השיא לגברים, על-ידי אלברטו סלאזאר, שבוטל כעבור שנתיים כיוון ש-173 מטרים חסרו לאורך התקין...


מרתון ניו-יורק: ציוני דרך
להלן כמה נקודות ציון בתולדות המירוץ ולאחר מכן גם בהיסטוריה הפרטית של אלן סטיינפלד, ביסודו בוגר מתמטיקה-פיזיקה ואסטרונומיה. אלן נשאב מעיסוקו זה אל העבודה במירוץ, עבודה שהביאה אותו בסופו של דבר לתפקיד מספר אחת במה שמהווה אולי המרתון הידוע בעולם. אבל קודם לכן היה זה פרד ליבוב (אלפרד ליבוביץ במקור), שנמלט בדרך-לא-דרך מאירופה הפשיסטית וניצל כך גם מאֵימי השואה, שיזם בשנת 1970 תחרות מרתון ראשונה בניו-יורק. המסלול כרך אז סיבובים בסנטרל פארק, דמי הרישום היו דולר אחד, ו-55 איש סיימו את הריצה. את מניעיו ליזום מירוץ זה בחיתוליה של 'תקופת הג'וגינג' שָטַח פרד ליבוב בפנינו בשנת 1977, כאשר הגיע ארצה לבקר את אחיו, אך גם לעודד אותנו - ועדת האתלטיקה של התאחדות לספורט בישראל, לארגן מרתון בינלאומי ראשון בישראל, יוזמה שאיליה בר זאב ושותפיו במועדון 'איילות' כבר הקדימו והעלו על המפה באותה שנה. אני מודה שאיני זוכר בדיוק את הפרטים, ופרד כבר אינו בארץ החיים מזה כ-15 שנה כדי לרענן את זיכרוננו באותו הלך מחשבה שהביא אותו לידי הצעד ההיסטורי. היה זה ב-1975 כאשר נצפה אלן כמסייע בפארק באבחנה בין ה'סיבוב הגדול' וה'סיבוב הבינוני' (מי שרץ בסנטרל פארק, והם לא מעט ישראלים, מכירים את שני ה'לופס' הללו), והוזמן/ביקש להתחיל לעבוד כמתנדב במירוץ כאחראי נקודת הסיום. לאחר כמה שנים וכתנאי לתמיכה מהותית יותר עבר מסלול המירוץ והתפרס על פני חמשת הרבעים של העיר, כאמור עם הזינוק בסטטן איילנד. קהל רב החל להתרכז ברחובות ולעודד. כעבור שנה, עם 5000 משתתפים, התברר שיש לארגן את נקודת הסיום בכמה משפכים, מכיוון שלא יכלו להשתלט על כמות האנשים במשפך אחד - מהירות הלחיצה על שעון העצר מול רישום מספר החזה.

חלפה שנה נוספת, וב-1976 הציע פרד לאלן להצטרף כבר במשרה מלאה למַטֶה המירוץ. שכרו כמורה בבית-ספר תיכון, במרחק 80 ק"מ לכל כיוון, היה 25 אלף דולר לשנה ופרד הציע מחצית - אבל במקום עבודה קרוב לבית ובמפעל בעל סיכויים לגדול ולהתפתח. שנתיים של חופשה ללא תשלום ממקום עבודתו כמורה שכנעו את אלן להישאר בתפקיד. באותה שנה זינק מספר המשתתפים ל-9000. הנורווגית גרטה וייץ, אולי הזכורה בין רצות המרתון, קבעה אז שיא עולמי לנשים בזמן 2:32:30. בחלוף שנתיים החליטה רשת ה-ABC להעביר את המירוץ במלואו בשידור טלוויזיוני ישיר, וכאשר קיבל המירוץ פרסום עולמי החליטה ה-AAU (התאחדות הספורט לחובבים בארצות-הברית, שהאתלטיקה היתה מאורגנת אז בתוכה) להגיש מועמדות לארגון אליפות מירוצי השדה השנתית של ה-IAAF. מובן שפרד ליבוב והמועדון הוצעו כמארגני המפעל. ב-1988 הורחבה הפעילות באמצעות ארגון תחרות אתלטיקה במסלול שנכלל במסגרת ה'גראן פרי' הבינלאומי באתלטיקה. מפעל זה המשיך עד מחלתו של פרד ב-1991 ומותו ב-1994. ב-1995 עבר המפעל לאטלנטה, שנה טרם המשחקים האולימפיים שם, ולאחר מכן נפסק. הידיעה על מחלתו של פרד ליבוב בסרטן המוח ב-1991 הכתה בתדהמה את העולם הספורטיבי של ניו-יורק. במאבק עז ובטיפול במכון הטוב ביותר לחקר הסרטן הוא הצליח להשתקם כך שיכול היה ללכת ובהמשך אף לדדות לכל אורכו של המסלול, כאשר גרטה וייץ, שהפכה בינתיים לסמל תחייתה של האתלטיקה הנשית, מלווה אותו במשך חמש שעות וחצי לאורך הדרך. לאחר תקופה של רמיסיה חזרה המחלה ותקפה את חלוץ המפעל ומייסד הארגון, ובשנת 1994 התאבלו על מותו אלפים בכל העולם.

אלן סטיינפלד קיבל את המושכות כראש המועדון כבר בתקופת מחלתו של פרד, למרות שבתחילה סירב. אותה שנה, 1994, היתה השנה הראשונה לניצחון רצה אפריקאית במרתון. היתה זו טגלא לורופא, מי שהחזיקה תקופת-מה בשיא העולם למרחק זה, האחרונה לעשות זאת מבלי לחצות את גבול ה-2:20 שעות. 26 אלף רצים נטלו חלק במרתון בשנה זו.
ניצחונו של הרמן סילבה המכסיקאי במרתון ניו-יורק של שנת 1994 מזכיר לאלן אנקדוטה: ראש העיירה המכסיקנית שבה מתגורר סילבה היה גאה בו מאוד ושאל מה הוא רוצה כפרס. "חשמל בעיירה שלי" היתה התשובה, והחשמל אכן חובר וסופק. לפחות כך זה בסיפור.


האמריקאים חוזרים לנצח
החל במשחקי אטלנטה, כמודד מקצועי ומוסמך מטעם ההתאחדות העולמית, מונה אלן למדידת המרחק (בשיטה חדשה עם אופניים) ואף לניהול המרתון במשחקים האולימפיים. הוא אף הנהיג ב-A.I.M.S (ארגון המרתון הבינלאומי) שיטה אחידה למדידת המסלול כמו גם קורסים למודדים מוסמכים בשיטה שקבע, ובמשך 20 שנה כיהן כסגן נשיא הארגון. ב-2005 עזבו את הארגון המרתונים של ניו-יורק, שיקגו ולונדון (אלן לא מעוניין לפרט או שאינו יודע את הסיבה). בשנת 2000 הוכנסה למרתון קטגוריה של כיסאות גלגלים. תקופה זו סימלה גם נפילה רבתי ברמתם של רצי ארה"ב. רצים כפרנק שורטר, ביל רוג'רס וגארי ביירקלונד סיימו את הקריירה התחרותית, ומחליפיהם לא יכלו אף להתקרב למצב של התמודדות עם בכירי הרצים בעולם. קניאתיים (בעיקר) ומכסיקאים בין הגברים, קניאתיות, אתיופיות, רוסיות ופולה רדקליף המפורסמת, שיאנית העולם, בין הנשים משלו בכיפה.
בעקבות כישלונות חוזרים ונשנים של רצים אמריקאים למרחק המרתון העניקה התאחדות האתלטיקה מנדט לאלן ולחבריו להקים מחנות אימונים ייחודיים כדי לטפח רצי מרתון ברמה הגבוהה ביותר. ב-2004, באתונה, היתה הזדמנות לראות, בהפתעה, את מבהרטו קפלזיגי בין הגברים (מדליית כסף) ודינה דרוסין-קסטור בין הנשים (ארד) מזכים את ארה"ב במדליות. במירוץ של 2009 ניצח קפלזיגי מארה"ב (אמנם האמריקאי הראשון לאחר 27 שנים(!) מאז סלאזאר שאינו יליד ארה"ב), רייאן הול זכה במקום החמישי, ושישה מבין עשרת הראשונים היו אמריקאים. תוצאות אלה מעידות שייתכן שהעניין 'נלקח ברצינות'.

לפני כארבע שנים פרש אלן מניהול רשמי של המירוץ. הוא ממשיך להתנדב ומשמש כראש משלחת ארה"ב לאליפויות עולם במירוצי שדה וחצאי מרתון. הוא מציין את הפנייה מברזיל שרצתה ללמוד איך לארגן מירוצים גדולים ומערבת אותו בנושא מזה כמה שנים.

האם אפשר לצפות להתחדשות נוספת במפעל כזה, ששבר את כל שיאי השכלול? אנו שואלים. ללא צל של ספק, ממהר אלן להשיב. אין לדעת כיצד יתפתחו העניינים, אבל הוא משוכנע כי המזעור המשתכלל יאפשר להדק ולפרט את הגישה למידע על מצבו של רץ בכל רגע ורגע במהלך המירוץ. לאחר ימי הברקוד ולאחר מכן הצ'יפ ש'סייר' לו בין שרוכי הנעליים ומספר המתחרה במירוץ, יאפשר ה-GPS בתוך הצ'יפ, לדעתו, לבצע בקרוב מעקב אחר כל רץ בכל רגע נתון.

 

סגור