לחצות את הסהרה בריצה

| שתף |

ב-20 בפברואר 2007, סמוך לשקיעת השמש, הגיעו צ'ארלי, ריי וקווין אל חוף ים סוף. את הצעדים האחרונים אל שפת המים הם עשו בהליכה. בכך הגיע אל סיומו האתגר הגדול: לחצות את מדבר הסהרה בריצה. השלושה היו בדרך 111 יום ועברו בריצה דרך שש ארצות: סנגל, מאוריטניה, מאלי, ניג'ר, לוב ומצרים, בסך-הכול 7500 ק"מ.

תאריך: 20/12/10, מאת: ד"ר עדה ברקאי, גליון מס. 141

מפיק טלוויזיה, רוכב על סוס וכוכב רוק
הרעיון נולד לראשונה במוחו של צ'ארלי אנגל מצפון קרוליינה, ארצות-הברית, מפיק טלוויזיה בן 44 ואב לשני בנים. אנגל הוא אחד מטובי רצי האולטרה-מרתון בעולם, והיה גם מטפס הרים. הוא סיים ראשון במרוץ מדבר גובי ובמרוץ שבעת הימים בג'ונגל האמזונס. הוא רץ בצ'ילה ובג'ונגלים של וייטנאם ובורניאו וטיפס באקוודור. חציית הסהרה היתה עבורו אתגר פיזי ומנטאלי, מסע לגילוי עצמי.
השותף שני לאתגר היה ריי זהב (Zahab) מקוויבק, קנדה, בן 37, לשעבר רוכב תחרותי במרוצי סוסים והיום מאמן כושר ומאמן אישי. הוא נחשב לאחד מטובי רצי הסבולת בעולם, וכבר רץ קודם לכן בכמה אזורים בסהרה. ברקורד שלו רשומים הישגים כמו המרתון של דה-סאבלס ומקום שלישי במרוץ טרנס 333 (333 ק"מ ללא הפסקה במדבר טנרי בניז'ר). הוא מאמין נלהב בקשר שבין גוף ונפש, רודף הרפתקאות ואתגרים.
השלישי בחבורה היה קווין לין מטייוואן, כוכב רוק בן 30. קווין הוא רץ הסבולת הידוע ביותר באסיה, ולזכותו ניצחון במרוץ 241 ק"מ במדבר אטאקמה בצ'ילי.

מאין בא הרעיון לחצות את הסהרה בריצה? היוזם, צ'ארלי אנגל, סיפר שהשאלה מדוע לא נעשה את מה שאיש לפנינו לא עשה עלתה לפתע במוחו. שאלה זו מונחת בוודאי בבסיסם של רעיונות חדשים רבים ושונים. צ'ארלי וחבריו חשבו שכך אפשר יהיה להראות שאין דבר שאיננו ניתן לביצוע. כאן כדאי לציין שגם צ'ארלי וגם ריי היו בעבר אלכוהוליסטים, וכחלק מתהליך החלמתם וחייהם החדשים חיפשו אתגרים מיוחדים, בעיקר כאלו המשלבים קושי פיזי ומנטאלי.

המלווים
לקבוצה נלוו עוד שלושה: דונובן וובסטר, סופר ועיתונאי במקצועו, ששימש כראש המשלחת והיה אחראי לתכנון המסע ולכל הקשור בכך. השני היה ד"ר ג'ף פטרסון מאוניברסיטת סטאנפורד בקליפורניה, מומחה לרפואת חירום. מסע ארוך כזה במדבר מעורר בפני המשתתפים בעיות פיזיולוגיות, רפואיות ומנטאליות. חלקן הובאו בחשבון מראש וחלקן היו בלתי צפויות. בפני הרצים ורופאם ניצבו בין השאר סוגיות כמו מהן כמויות השתייה הרצויות באזורים השונים בימים חמים, מהו המזון הרצוי ובאילו כמויות כדי לשמור את מאגרי האנרגיה בגוף לאורך זמן כה ממושך. לצורך זה התגייסו מומחים מהמכון למדעי הספורט 'גאטורֵיד' (Gatorade) בבארינגטון, אילינוי. המומחים ביססו את עצותיהם על בדיקות מוקדמות של הרצים בתנאים המדמים תנאי מדבר, ועל-פי התוצאות סיפקו להם אבקה למשקה ספורט. לכל אחד מהרצים נבנתה תכנית שתייה ואכילה משלו. משתתף נוסף היה צ'אק הפיזיותרפיסט. שלושתם נסעו ברכב שטח לאורך המסלול, בעקבות הרצים. לששת חברי הקבוצה נוסף גם מורה דרך מהסהרה - מוחמד איקסה. הוא ואנשיו היו אחראים לרכישת האוכל ולהכנתו, לניווט ולאבטחת הרצים. את המבצע כולו מימנה חברת 'מאגלאן', וכל המסע צולם והוסרט בידי חברת סרטים קנדית, הבמאי ג'יימס מול והשחקן מאט דיימון.


המסלול
הרצים יצאו לדרך ב-2 בנובמבר 2006 מסט. לואיס, סנגאל, שהיתה המושבה הצרפתית הראשונה באפריקה. כאן טבלו את הרגליים באוקיאנוס האטלנטי ויצאו לדרך.
מרחק הריצה המתוכנן היה 6920 ק"מ. משך הזמן המשוער - 100 ימים. המסלול מוביל מסט. לואיס על פני כבישים, שבילים וחולות לעיירה נמה במאוריטניה, מרחק של 1000 ק"מ. מנמה ממשיכה הקבוצה לטימבוקוטו, מאלי, על פני 500 ק"מ בדרכי מדבר נידחות. אלו שבילים שנוצרו במשך דורות ברגליהם של תושבי מדבר טוארג. הדרך נמשכת לאורך 1000 ק"מ נוספים על פני מדבר ודיונות חול של הסהרה המערבית, ומובילה לאגאדז, ניז'ר, היושבת במרכז הסהרה באזור נידח מאוד וחם ביותר. זוהי עיר שאוכלוסייתה מוסלמית בעיקרה ובמרכזה מסגד גבוה, וכאן נעזרת הקבוצה במורי דרך מטוארג, בגמלים וברכבי שטח, המסייעים לנווט בחלק זה של המדבר. באזור זה חיים כשני מיליון נוודים, חציים ערבים וחלקם צאצאי הברברים ושבטים קדומים אחרים.
שביל המלח ההיסטורי מוביל מאגאדז אל בלימה, ניז'ר, לאורך 550 ק"מ. השביל משתרע על פני אזור טנרי, שבו תנאי שטח משתנים, שבילי גמלים, כבישי חצץ וטמפרטורה גבוהה במיוחד. בהמשך עובדים את מגדל טנרי ואת נווה המדבר בלימה, מצפון לניז'ר. המסלול ממשיך צפונה לכיוון אל-קארון, נקודה צבאית על גבול לוב, אזור שבו יש שטח ממוקש ולכן דרושה עזרה רבה בניווט. המסלול בן 750 הק"מ מתמשך על פני שבילים וכבישים ישנים, בשטח מדברי והררי. מכאן מוביל המסלול צפונה, דרך ההרים, אל סבהה, לוב, על פני 250 ק"מ של כבישים ושבילים, ומשם אל אזור רמלת-דאוואדה שבו 11 אגמים בתוך שטח של חול אדמדם. התחנה הבאה היא אג'דאבייה, לוב, כ-750 ק"מ מסבהה, ומשם מתפצלת הדרך לשני נתיבים שונים: שביל החוף מתוניס למצרים ומסלול העגלות המדברי מנווה המדבר של ג'אלי ואל-יוג'לה. מאג'דאבייה מובילה דרך בת 1000 ק"מ לטוברוק, לוב, אזור קרבות מפורסם מימי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1941 נכבשה העיר בידי הכוחות הבריטים והאוסטרלים, נלקחה שוב על-ידי הגרמנים ב-1942, ושוב בחזרה בידי צבאות בנות הברית בנובמבר של אותה שנה. קהיר היא התחנה הבאה, מרחק 800 ק"מ מטוברוק. הדרך מובילה על פני שבילים עתיקים דרך אלכסנדריה ואתרי עתיקות ידועים כמו המצודה והפירמידות של גיזה. על שפת הים האדום - ים סוף, לרגלי תעלת סואץ, 200 ק"מ מקהיר, מגיעה הריצה הארוכה לסיומה.

את המטרה הראשונה הציב כל רץ לעצמו כאתגר אישי: לבדוק את חוסנו הפיזי והנפשי ולנצח את המגבלות הידועות עד כה. המטרה השנייה, שהוצבה תוך כדי המסע, היתה להציג בפני העולם את מצוקת המים הקשה בסהרה ולנסות לגרום לגופים שונים להתגייס לעזרה. המטרה השלישית נוצרה מתוך המסע וסייעה למדע לעמוד על צדדים נוספים בפיזיולוגיה של הרץ למרחקים ארוכים במיוחד.


יומן הריצה
100 ק"מ ביום, 100 ימים
התכנית היתה לרוץ כל יום כ-100-80 ק"מ ולעבור את המרחק ב-100 ימים. פירוש הדבר 12 שעות ריצה ביום, ובהתאם למזג האוויר חולקה הריצה לשעות הבוקר המוקדמות ולשעות אחר-הצהרים המאוחרות. בסוף היום הראשון הגיעו הרצים לגבול מאוריטניה ובסוף היום השני לגבול סנגל. כבר שם החלו לצוץ בעיות בקבלת רשות למעבר הגבול.
בשלב מוקדם למדי התחיל קווין לין מטייוואן לסבול מהתייבשות, ובגלל משקלו הנמוך יחסית איבוד הנוזלים השפיע עליו יותר מאשר עליהם. הוא אף סבל מבעיות של שחיקה מנטלית וירידה בכוח הרצון, דבר שנבע לא מעט מהבדלי השפה והתרבות.
הרצים מגיעים לטימבוקטו במרכז מאלי - עיר מעניינת המהווה מרכז אזורי של ציוויליזציה, אבל אין להם זמן להתעכב בה כפי שהיו רוצים. ביציאה מהעיר ריי הקנדי לא מרגיש טוב ומתקשה להמשיך, אבל לאחר טיפול רפואי מתאושש והשלושה ממשיכים, באיחור ניכר. ביום ה-44 מגיעים הרצים לגבול מאלי-ניז'ר וביום ה-53 לניז'ר.

הנשים מגיעות
מוחמד, איש המשלחת, מציג בפניהם את פרויקט הבארות שלו ליד אגאדז. הוא ואנשיו חופרים בארות רבות בסביבות העיר, חפירה ידנית בסלע, כדי להציל את הנוודים תושבי האזור. באר גדולה יכולה לספק מים לאלף איש. ביום ה-55 עוברים את אגאדז, המסמנת את מחצית הדרך. בשלב זה של המסע מגיעות אשתו של ריי והחברות של צ'ארלי וקווין. הפגישה מרגשת ומלהיבה, ויש לה השפעה רבה על מצבם הנפשי של הרצים. במשך השבוע הבא נלוות החברות לקבוצה ברכב שטח נוסף.

אין כניסה ללוב
היום ה-58 הוא ערב חג המולד, והקבוצה עורכת חגיגה נלהבת עם הנשים ושאר הנספחים, אבל החדשות אינן מעודדות: הם מתקרבים לגבול לוב, ואין להם רשות כניסה. הלובים אינם משיבים בחיוב על פנייתם, אך גם לא בשלילה, ואפילו האו"ם אינו מצליח לעזור. דון והרצים שוקלים אפשרות של שינוי במסלול: מעבר דרך צ'אד או דרך סודן, אבל שתי האפשרויות נדחות. מצב המלחמה בסודן והשטחים הממוקשים בצ'אד מסוכנים. עולה אפשרות שיהיה צורך לסיים מוקדם בהרבה ממה שתוכנן. מנסים לבדוק אפשרות לקשר עם קדאפי, נשיא לוב. כל זה גורם למועקה נפשית אצל קווין, והוא שוקל לפרוש מהמרוץ בגלל החשש מהסיכונים האפשריים של ריצה דרך לוב. לבסוף מסכמים שהוא ימשיך לרוץ עוד 10 ימים, עד לגבול הלובי.
ביום ה-60 נפרדות המשפחות מהרצים, ובוקר היום ה-61 הוא בוקר השנה החדשה. במדבר השומם, בדיונות החול. מדבר ריק, יפה ומרשים.

10 ק"ג פחות
מדי פעם יש משבר מנטאלי אצל אחד הרצים. ריי, למשל, מרגיש שאיננו בטוח בעצמו כמו בתחילת הדרך. הרצים מגיעים לנווה המדבר פאצ'י, ניז'ר. ילדי המקום נלווים לריצה, והחברים ממשיכים במצב רוח מרומם, מחוזקים לקראת המשך הדרך. היום ה-64 היה במדבר ניז'ר. סופת חול קשה המלווה באובך במהירות של 90 קמ"ש מקשה על הריצה, עד שאפילו מכוניות הליווי מתקשות למצוא את דרכן. בשלב מסוים מאבדים הרצים קשר עין עם המכונית, שנוסעת כ-4 ק"מ לפניהם. זמן מה עובר עד שמחודש הקשר עם המלווים. בנקודת זמן זו כבר איבד כל אחד מהרצים יותר מ-10 ק"ג ממשקלו, והם אוכלים ארוחות גדולות וחטיפים במשך כל היום כדי למנוע איבוד משקל נוסף.

108 מרתונים
ביום ה-65 מגיעות חדשות טובות: יש אישור לעבור בלוב. הרשות הושגה בעזרת עומאר טובי, איש עסקים לובי-אמריקני. למשמע הידיעה קווין מתגבר ומחליט להמשיך בריצה.
דון, מנהל המשלחת, מודיע שייאלץ לעזוב בראשית פברואר בגלל התחייבויות קודמות. הידיעה מעוררת אצל צ'ארלי, חברו הטוב, התמרמרות והתפרצות זעם, וחילופי דברים קשים ביניהם אינם תורמים לאווירה. צ'ארלי נרגע למחרת ומתנצל. ביום ה-74 הם מגיעים לגבול הלובי. עד כה עברו מרחק השווה לריצת 108 מרתונים.
כדי לקצר את המרחק הם מתכננים מסלול ריצה חדש בתוך לוב. כבר עתה יש פיגור בזמן, והם ייאלצו להיות בדרך יותר ממה שתוכנן. לאחר 80 יום העייפות מתחילה לתת את אותותיה. מזג האוויר קר, ורוחות גב משנות כיוון מדי פעם. קצין ביטחון לובי מצטרף לקבוצה כדי להימנע משטחים ממוקשים, ואנשי אבטחה מצטרפים לחלקים שונים בריצה.

הסוף נראה באופק
ביום ה-94 מתקרבים לגבול מצרים. הסוף כבר נראה באופק. רופא המשלחת חולה אבל לא נוטש. לריי יש נפיחות בברך, תוצאה של פגיעה ישנה בגיד אכילס, והוא כמעט שאינו יכול לרוץ. החברים מתקדמים בהליכה מדי פעם, שוקלים להשאיר את ריי ולהמשיך בלעדיו. צ'ארלי שוב במצב נפשי לא טוב, מתפרץ לעתים קרובות, ודון מחליט להאריך את שהותו עם המשלחת.
היום ה-100 לריצה: מתקרבים לקהיר. דון נאלץ לעזוב, מצטער שיחמיץ את סוף המסע. ביום ה-103 מגיעים לסאלום. חברים מטייוואן יגיעו למצרים כי לראות את קווין, בן ארצם, מסיים. גם חברותיהם של הרצים מגיעות פעם נוספת, להיות איתם ברגעי הסיום. בקהיר מצטיידים בתרופות החסרות. חלק מהמלווים לוקחים חופשת מנוחה של כמה ימים.
צ'ארלי שוב לחוץ מאוד. למשך 500 המיילים האחרונים של הריצה הוא יוזם להגדיל את זמן הריצה היומי כדי לסיים בהקדם, אבל בהמשך הוא מתמוטט בשל שריר מכווץ. המלווים חוזרים באיחור של ימים אחדים ומצטרפים לקבוצה.

היום האחרון
היום ה-111 - יום הריצה האחרון. קשה לישון. יוצאים לדרך בחושך כדי להספיק לרוץ את 40 הק"מ האחרונים עד לחוף ים סוף. רגלו של צ'ארלי אינה מאפשרת לו לרוץ, והוא עובר להליכה. הקבוצה מחליטה להתפצל: צ'ארלי ילך, השניים ירוצו ומדי פעם יעצרו ויחכו לו. ריי וקווין מרשים לעצמם הפסקה בת שעה לתנומה קלה, ואז מתברר להם שצ'ארלי שוב התחיל לרוץ ומקדים אותם ב-9-8 ק"מ, לאחר שהתגבר על המחסום הנפשי והפיזי. לאחר כשעה הם מדביקים אותו, קרוב מאוד לקו המים. גם הכאבים של ריי חלפו. את הצעדים האחרונים עושים השלושה בהליכה, מלווים בחברותיהם, בחברים מטייוואן ובמלווים נוספים - קבוצה גדולה למדי, עם דגלים צבעוניים המתנופפים ברוח. שעות אחר-הצהרים. המים שקטים, פני הים חלקים ורוגעים. 7500 ק"מ מאחוריהם. הרצים טובלים את רגליהם במים, בדיוק כפי שעשו 111 יום קודם לכן, על שפת האוקיאנוס האטלנטי.

מטרת המסע היתה לרוץ את הסהרה. ספק אם מישהו מהם ידע את הקשיים הצפויים, שהיו מנטליים יותר מאשר פיזיים. צ'ארלי: "אינני יודע אם אוכל לעכל את כל מה שעברנו: הריצה, המקומות שעברנו, האנשים שפגשנו. המגבלות שלנו הן אלה שאנחנו מטילים על עצמנו. אין גבול למה שאפשר לעשות. אני רוצה לקחת את החוויה ולהפוך אותה למשהו גדול, להנציח אותה".

 

 

מקורות


http://www.runningthesahara.com

www.runnersworld.com

www.healthline.com

יוני 2009
 

סגור