מדוע אנשים רצים למרחקים ארוכים?

| שתף |

כאשר שואלים רץ או טריאתלט מה כל כך קסום בסוג הזה של ספורט, הגורם לסבל גופני כה רב, הוא משיב: "אני אוהב את זה", "אני לא יכול בלי זה". אבל התשובה מורכבת הרבה יותר. זהו המזוכיזם - הדחף הנפשי לסגפנות ולכאב, יחד עם תחושת המעוף של הגוף כביטוי לסוג של יחסי אהבה ומין בין הרץ לעיסוקו - הגורמים לו להעדיף את הריצה על פני פעילויות ספורט נוחות, נעימות או בריאות יותר

תאריך: 14/08/14, מאת: נועם אייל מתוך מגזין עולם הריצה,, גליון מס. 126

דומה שרק סקרנים מעטים מתעניינים בשאלה מדוע אנשים מסוימים מקדישים כל כך הרבה לריצות ארוכות. קרוב לוודאי שאֵלֶה שאינם רצים הם אדישים מלכתחילה, ומי שכן תמהים על עצם העלאת הנושא ועונים לי בתשובות נרגזות ובסגנון לקוני: "אני אוהב את זה"... "אני מכור"... "אני לא יכולה בלי זה"... "אם אדע כנראה שאפסיק"... "לא מצאתי משהו מושך מזה"... "זה פשוט חשוב לי" וכדומה.
אבל 'הסברים' אלה ממש נשמעים גם מספורטאים שעוסקים בכדורסל, בג'ודו ובכל ספורט אחר. וכשאני מתעקש - "אז מדוע דווקא ריצה"? - הם משתתקים. אכן, קשה לדובב רצים על הסיבות לאהבתם. ומה עם לדעת משהו אינטימי על העצמי שלי, המתעקש לרוץ כל יום בקור, בשרב, בכאב, בהעדר זמן, במצוקות היום-יום? אנשים מסרבים בתוקף להבין מדוע הם אוהבים - וזה אינו חדש. אם נדע יותר מדי אולי נאבד את החשק. הפחד לדעת והעדפת ההדחקה כסוג של מוטיבציה פסיכולוגית להתמדה בפעילות מתבררת כקרח דק ובוגדני מתחת לרגלי הרץ. כך במהלך הריצה וכך בהכנות אליה.

שתי שאלות יוצגו כאן: מדוע כה רבים מעדיפים ריצה למרחקים, עם ובלי תחרותיות, על פני מאות ענפי ספורט אחרים? האם מדובר בתופעת אהבה נוספת - בין אדם לפעילות מקצועית/תחביבית, או במשהו אחר? המאמר יציג דגם עיון מסוים שבחרתי בעיקר ממקורות פסיכואנליטיים. הדברים מכוונים כמובן לאלו שרצים בקביעות כמה פעמים בשבוע.

מה מושך אדם לעסוק בספורט?
ענפי הספורט נבדלים זה מזה לא רק במה שעושים בהם - קופצים, זורקים, מדוושים, קולעים ועוד. ייתכן שזהותו של המניע הנפשי לעסוק מלכתחילה בענף מסוים ולא באחר הוא שמבדיל יותר מכול בין הפעילויות השונות. לכל פעילות ספורט מניע נפשי מסוים, המתאים כמו מפתח למנעול לאותה פעילות ייחודית. הריבוי המרשים של ענפי הספורט החדשים מעיד על קיומם של מניעים נפשיים רבים, פעילים או רדומים, לעיסוק בפעילות גופנית ובהעזה של יחידים לתרגם אותם לפעולות יצירתיות.

בואו נבחן דוגמאות נבחרות למניעים נפשיים המושכים אדם לעיסוק בספורט:
נתחיל במי שבוחר בספורט כדי לטפח ולשמור את בריאותו בלבד. כמקובל במקומותינו, זמן קצר לאחר פנייתו (או הפנייתו) הוא ישתרך בחוסר חשק למועדון הבריאות. הוא אינו מתעניין בתחושות גופו אלא במדדי המכשור המנַטרים את המאמץ שנקבע לו על-ידי מומחים. המניע הוא פחדיו מההתנוונות גופו או הצורך לרַצות את רופאיו.
לעומתו, מי שבוחר בספורט האתגרי - טיפוס וגלישת צוקים, רודאו, צניחה, אופנועים מהירים - ינסה לחוש מה מסעיר וקרוב יותר לסף אובדן השליטה בואכה מוות. המניע שלו הוא להרוויח בכל יום את חייו מחדש, בהעדר משמעות קיומית מושכת אחרת.
הפונה לספורט האסתטיקה של פיתוח שרירים והקטנת היקפי השומנים ינסה לעצב דימוי גופני אופנתי באמצעות כל סוג של כיווצי שריר שיומלץ לו בדרך הקצרה ביותר והמכאיבה פחות. המניע הוא תיקון תחושות מעיקות של חֶסר בתחושות הערך העצמי: "אני לא יפה כמו פעם... אם אהיה שרירי יאהבו אותי יותר".
הבוחר בענפי הקרב המסורתיים (או האזוטריים) - קראטה, ג'ודו, טקוואנדו, איגרוף, ייתן פורקן לדחפים תוקפניים ורצחניים. המניע הוא ויסות ושליטה במשאלות מרושעות כלפי אחרים וצמצומן לזירות המתירות אלימות מסוגננת ומאפשרות להימלט ממאסר.
הפונים לענפי המשחק הקבוצתיים ייהנו (או יסבלו) מאפשרויות בלתי נדלות להשוות את מעשיהם וכישרונותיהם למה שעושים אחרים בקבוצתם תוך כדי השגת מטרות-על משותפות - סל, גול, טאץ'-דאון. בראייה אנתרופולוגית אפשר לשער כי לפנינו שחזור טקסי של אירוע הציד הקבוצתי הקדמוני המשותף לכולנו מהפרהיסטוריה. היערות והשדות המוריקים הומרו במגרשי כדורגל, בייסבול, פוטבול, רוגבי ואחרים. המניעים עצמם מורכבים, ועיקרם הדחף ל'השוואה חברתית' - התחככות, קנאה ותחרותיות עם חברינו. חלק ינסה לממש חלומות נפוצים כמו מעבר ממגרש הבלטות המקומי ליד-אליהו, וחלק אחר ינסה להיות ראשון בין שווים ומוביל בקבוצותיו - קפטן, כוכב קבוצתי.
ומה מחפשים אלה הבוחרים בריצה ארוכה? האם יש איזה מניע נפשי מסוים ומדויק הניצב ביסוד הבחירה הזו? והאם יש ענפי ספורט אחרים השותפים אף הם למניע כזה?


מדד הכאב האישי
ובכן, המגדיר הפסיכולוגי הראשי לריצה הארוכה נגזר מהמגדיר הפיזיולוגי הראשי שלה - סבולת לב-ריאות. מצב החמצן בגוף על השלכותיו השונות מעצב את החוויה הנפשית הבסיסית של הריצה הארוכה: מוחו של הרץ סורק בכל מהלך הריצה את נתוני החמצן וההתחמצנות, האם ניתן להפעיל את הרגליים מהר יותר, האם מהירות השיוט מחושבת בהתאם למרחק הנותר, התוואי, היריבים, האקלים ועוד. אבל גרעין החוויה הוא מדד הכאב האישי, המתקשר גם לענפי סבולת אחרים: שחייה, אופניים, טריאתלון, מירוצי סקי ועוד. אנשים העוסקים בפעילויות אלה ידווחו על סבל רב, אם כי ברבות השנים מוכר ונשלט. מדוע? אחד מסוגי האימה העמוקים ביותר המקנן בכולנו הוא חוסר באוויר לנשימה. ריאות נחרכות, גרון נשנק, בערה בסרעפת או בקצרה - חנק. רץ מרחקים רציני מתמודד עם אימת החנק כמעט מדי יום, אבל מאחר שהוא רגיל בכך זה אינו מטריד אותו. זו חריגה בולטת משגרת יומנו, במהלכה פוחדים כולנו מכל סימן קל של אי נוחות בנשימה. ייתכן שהמניע הנפשי העמוק המתקשר לחנק נשלט הוא הצורך לחוש שולטים ומוגנים מאימתו של כאב החנק. התעסקות נפשית דחוסה זו מוליכה אנשים מסוימים לעסוק בסגפנויות של נשימה.

אבל הריצה הממושכת מספקת שלל כאבים נוספים: שריריים, מפרקיים, עוריים, פנימיים, חושיים. למעשה, ריצה היא אחת הדרכים הבדוקות ביותר ליצירת כאב ממוקד או מפושט, בלא מאמץ רב.
מנגד, צרכנות להוטה של כאב לכשעצמו איננה מניעה אף אחד לפעולה רצויה ויזומה כדי להשיגו. בני אדם וחיות אחרות מוּנָעים לבריחה רפלקסיבית מיידית מכאב טהור. ידוע כי הגוף מייצר חומרים מדכאי כאב בזמן מאמץ מכאיב. כלומר, המוח מסתער על הכאב במטרה לסלקו או לעמעמו ככל האפשר. מדוע אפוא משגר המוח את הגוף להמשך מאמצים שאינם חובה? שהרי לא מדובר כאן בריצת הישרדות הגורמת לכאבים.

כאן מסתיימת הפיזיולוגיה ומתחילה הפסיכולוגיה. על-פי ההנחה הבסיסית ביותר של חיי הנפש, חייב להסתתר כאן איזה רכיב נפשי עלום, המסביר את הדינמיקה הזו. נראה שמדובר בגורם נפשי המפתה את הרץ בעונג כלשהו. משהו נפשי או גופני המסוגל להמיר את כאב החנק הנוראי בחוויה משמעותית או נעימה היקרה לאדם הרץ. ובכן, אותו עונג נפשי/גופני נסתר עשוי לנבוע מכמה מקורות פסיכופיזיולוגיים או פסיכולוגיים:

* מיצוי מהנה של הדחף הקינסתטי
לכל אחד מאתנו יש צורך מולד להניע את כל חלקי הגוף בתבניות תנועה מושלמות. ניתן לתאר את תנועת האדם בעזרת עשרות רבות של תבניות תנועה. מלבד הליכה בקצב מתון ניתן להבחין בהליכות כגון הידוס, השתרכות, קרטוע, התנודדות, פיזוז, שעטה, טפיפה, עיכוס, התגנבות, דילוג, ריצה, מיאוץ, ויש עוד ועוד. אלו אינן מילים נרדפות לתבניות הליכה או ריצה אלא כינויים לצורות תנועה בעלות מאפיינים מובהקים וייחודיים. אלו אפשרויות תנועה הנבחרות על-ידנו (באופן מודע או לא), כביטוי חד של מצבנו הנפשי באותו זמן. אם יפריעו לנו להתנהל ברגע נתון באותו דפוס תנועתי שנבחר על ידנו, נחוש חדירה גסה לפרטיותנו. תנועות מורכבות אלו מוכתבות לנו על-ידי המורשת הגנטית שלנו כמתנועעים על שתי רגליים - מה שגם דוחף תינוק לנטוש את הזחילה הבטוחה על ארבע ולהסתכן ברצף נפילות מכאיבות, כשהוא מתחיל ליזום הליכה וריצה.

האם ריצה היא רק עוד סוג מסוים של תנועת אנוש, או שיש בה משהו מיוחד המבדיל אותה מאחרות? נציין בוודאות כי הריצה היתה ועודנה בעלת ערך הישרדותי גבוה. הצלחה בריצה משמעותה בריחה מצילת חיים, יתרון בקרב, ציד מזון. מי שרץ היטב זכה ביתרונות משמעותיים, וכך נוצרו מניעים נפשיים רבי עוצמה המחזקים התנסות בריצה. המתחרים בריצות למרחקים השונים חשים בהם היטב בהתקרב מועד תחרות. כדי להכיר עוד מניעים לריצה נעמיק בכיוון הנפשי.


* מועקת האשמה וחדוות המחילה
ככל שזה מרגיז ומקומם, נראה כי בני האדם ניחנו בדחף מפותח מאוד להענשה עצמית, שבסיומו אנו מעניקים לעצמנו מחילה זמנית משחררת ומענגת. המצפון של רובנו - מלבד אלה שזכו בפטור משימוש בו - עמוס בתחושות מגוונות של אשמה, שלרובן איננו מודעים כלל. המצפון שלנו דורש ומקבל עונשים מזככים על עצם קיומנו ועל אירועים שונים בחיינו; על התנהגויות שונות שלנו נגד עצמנו, שבהן אנחנו מזיקים לענייננו: מאבדים דברים חשובים ויקרים, מסתבכים בשטויות, פוצעים את גופנו ברשלנויות תמוהות, מאחרים, מפסידים, מצטערים, מתנצלים וחוזרים על כך שוב ושוב. כדי להמשיך לחיות באופן נורמלי אנו נזקקים לתחושת הקלה, של השתחררות ממועקה. רבים מבצעים פעולות הגורמות סבל כדי להשיג את תחושת ההקלה שלאחריהן. זהו צד מסוים של חוויית הסגפנות האנושית ויש לו שלל ביטויים: דרכו של הפקיר ההודי, האיש המתנדב למלאכות מצמררות, הנערה מקיאת האוכל הכפייתית ועוד.


* התייסרות גופנית לשם השגת טוהר והצטיינות
ענפי הספורט הסגפניים, סוחטי הכאב וממרקי המצפון, אינם בשום אופן המצאה של ימינו. ככל הידוע, בתרבותה של יוון העתיקה הגו לראשונה את הרעיון של עיצוב התנהגות אזרחית נאותה בקרב צעירים על-ידי חינוכם בגימנסיון, שבו נשאו בגאון את ההתייסרות הגופנית. פעולות אלו נקראו 'אגון' - המושג שקדם בהרבה למושג 'ספורט'. שימוש בספורט לקידום ערכים התגבש בבתי-האולפנה של האצולה היוונית. גם היום ההתייסרות לשם טוהר והצטיינות בתחרות היא עדיין יסוד נכבד בחינוך האירופי, השואף לחקות את התרבות הקלאסית. על יסודות ערכיים אלה חודשו המשחקים האולימפיים המודרניים לאחר הפסקה של כ- 1500 שנה, ועבור רבים מצעירינו הם עדיין פסגה של מימוש עצמי, יהיה אשר יהיה מחיר הסבל והכאב.

האם ניתן להצביע על קשר כלשהו בין הצעיר השואף לתהילת מנצחים אולימפית לבין הפנסיונר שרץ בשבת בבוקר? ובכן, ערכים פסיכולוגיים הם מרכיב חשוב של הנפש בכל גיל. הריצה הארוכה מאפשרת לנו לארגן את חיינו סביב ציר קבוע של חוויית כאב מורכבת ורבת דקויות, כמו יצירה מוזיקלית: כל ריצה היא כוונון עדין של גופנו ונפשנו. אנו פורטים על הגוף והנפש כמיטב יכולתנו ומאזינים להד ולתנודות שיצרנו בתוכנו זמן רב לאחר שהסתיימה הריצה. התשתית ההיסטורית הערכית העמוקה של התייסרות כפעולה מטהרת, מזככת ומחשלת לקראת הלא נודע של חיינו משמשת כתיבת תהודה פסיכולוגית לפעולה זו.

* חוויית התודעה האחרת
החוויה הנפשית הבסיסית של מרבית הרצים המתמידים מתגבשת עם השנים להפקת חותם אישי מתחושות של כאב/עונג רציפות, ההופכות להיות חלק בלתי נפרד מהרץ. הריצה זו תנועה גופנית מלאה, המטלטלת את כל האישיות בלי עצירות ביניים המקובלות כל כך בענפי הספורט האחרים. איסור העצירה (עצירה פתאומית מורגשת כמיני טראומה) מאפשר להיכנס בהדרגה לתחושה הנחשקת והמדוברת של ה'תודעה האחרת': יציאה ממצב התודעה היום-יומי של העדר כאב/עונג במצב התודעה השליט, לטובת התנדנדות בין פחות מדי עונג ויותר מדי כאב (יום רע בריצה), לבין עונג זעיר ופחות מדי כאב (ריצה סתמית מבלי להצליח להתאמץ בריצה) לבין האיזון האישי המדויק מתמהיל מרוכז של כאב/עונג (יום של התעלות וחוויית 'תודעה אחרת'). חוויה זו רכשה כינויים כמו 'הרוח השלישית' או RUNNERS HIGH. האם ניתן לדבר על מניע כלשהו הדוחף אנשים לגשש אחר חוויות של 'תודעה אחרת' באמצעות ריצה ארוכה דווקא, שיש המשווים אותה לסימום עצמי?
חכמה עממית אומרת כי כל אחד נוטה לרגש את עצמו בכלים שהטבע וטבעו מעמידים לרשותו. מי שניחן בכישרון מובהק לרוץ מהר באלגנטיות, בקלילות ומבלי להתעייף יתמיד בכך, ועם הזמן ישקיע יותר ויותר כדי לחוש עוד ריגוש. כך הופכת חוויית ההתעלות מריצות למרחקים למדרבן עצמי: הרץ מוקסם מריצתו יותר ויותר, ונכונותו גוברת להמשיך לשאת את הסבל המהול בעונג.


הריצה והכאב
אולם לא כל הרצים נחשפים לעומקים כאלה של חוויית הריצה. הסיבה לכך היא עמדתם הנפשית מול הכאב. על יסוד עמדה זו אפשר למיין את אוכלוסיית הרצים הלא תחרותיים לשלוש קבוצות, לא בהכרח שוות:
א. נמנעי חציית תחום הכאב. אלו הם אנשים שאינם מוכנים לשאת כאב מעבר לנקודה קבועה של סבל. כאשר אימוניהם משתפרים וכושרם עולה, נקודת הסבל תתרחק והם ישפרו את ביצועיהם, אך ללא ניסיון לדחוק את יכולתם לשאת יותר כאב ממה שהם רגילים. אין להם עניין בסבל והם רואים בו מטרד עוין אך הכרחי שמשלמים כדי לרוץ. עם הזמן הם יתמחו בריצה ללא סבל, עד כדי כך שיטענו בלהט כי אינם מבינים כלל על איזה כאב וסבל מדברים חבריהם לעיסוק.

ב. חוצי תחום הכאב ללא פשר. רצים אלו אינם מתייחסים לכאב כאל סוג של מחסום שיש להימנע ממגע עמו. כשירוצו, הם יסתערו על אזורי הכאב בניסיון ל'הבקעה חזיתית'. חרף חתירתם למגע רצוף עם שורשי הכאב הם נידונים להיתקע באזור קבוע של סבל, ולכן לא ישפרו את ביצועיהם משמעותית. חלקם יתאכזבו ויסתפקו כפיצוי במנות סבל נדיבות שהם חולקים לעצמם. המאפיין הפסיכולוגי של רצים אלה הוא היצמדות לחלק הממשי של הכאב כמו תחושות הדקירות, הצביטות והחיתוכים בבשרם. זהו המקור הראשי לתחושות הקשות של חוסר אונים מול סבל הריצה. ויהיו כאלה שיתמידו לחפש את נקודת הכשל במאמציהם לרוץ עד סופה של היכולת המצויה בגופם. אותם נמצא לבסוף בקבוצה השלישית.

ג. חוצי תחום הכאב עם פשר. כאן נמצא את שארית הרצים למרחקים. שלא כמו הרצים העסוקים לגמרי ברובד הממשי שלה, אלה מתייחסים לריצה בשני רבדים נוספים: הראשון מקנה לכאבי הריצה צד דמיוני: הם יהפכו את הכאב לחומר יצירתי בשירות הדמיון, עד כדי הפיכתו למרכיב חשוב בתסריט מקורי משל עצמם. הם יטפלו בכאב לא דרך התנגדות אלא בגיוסו כחומר גלם חשוב להתקדמות הריצה.
הרובד השני מתייחס לריצה ולמכאוביה מצדם הסמלי: חיינו גדושים בסמלים המעניקים להם משמעות עד כדי נכונות להקריב את חיינו למענם: דגל הלאום, כבודנו, יושרנו המקצועי. רצים הפונים למסלול הערכי הופכים את ריצתם לנושא סמלי עבור עצמם ובכך מצליחים לגייס משאבים נפשיים עצומים המגמדים את סבלם, והם אכן מיטיבים לרוץ עד כלות.


הריצה והמזוכיזם
עד כה סקרנו מניעים נפשיים מורכבים, המאירים במעט את התחושה הכבירה של הריצה. ברור שקיים משהו לא מובן בנכונותם של רבים כל כך להקדיש זמן רב כל כך, כסף ובריאות כדי להתנסות בניתוק החד הדוחף את הגוף מהאדמה לעבר ריחוף קצר היוצר את אשליית התעופה. לא רבים יטפסו לגובה הריחוף של שיאני עולם, אבל כל המנסים ייאבקו בכל פעם כמעט בקשיים שנגזרו על בני אדם נטולי הכנפיים. זוהי חוויה מתסכלת אך מושכת מאוד שקשה לחדול ממנה, חוויה סיזיפית במהותה. שהרי כשנדמה שתקופה רעה מסתיימת ומגיעים לכושר הטוב - צצים קשיים חדשים. הריחוף קצר והנחיתה ודאית ומכאיבה. האם קיים כוח או אנרגיה נפשית המאפשר להתנסות בחוויות סיזיפיות השואבות מהאישיות כל כך הרבה כוחות? נדמה כי המושג הפסיכולוגי היחיד שביכולתו להסביר - תיאורטית ומעשית - מרכיבים פרדוקסליים כה רבים של שימוש באנרגיה הנפשית נובע מחיי הנפש המזוכיסטים הקיימים בכל אחד מאתנו.
המושג מזוכיזם שגור בפי רבים כתיאור של גרימת סבל עצמית. בדרך כלל מדובר בחידה נפשית מוזרה הנוגדת את כלל החיים הבסיסי ביותר: יותר עונג ואפס כאב. האם מזוכיזם זו תכונת אופי או נטייה נפשית? או אולי הפרעה נפשית - נעימה או מסוכנת למזוכיסט?

מזוכיזם: תוקפנות ומיניות
הספרות הפסיכולוגית גדושה בדעות מקצועיות שונות סביב התשובות לשאלות אלה. המתעניינים מוזמנים לעיין ברשימת מקורות קצרה המצורפת כאן. לענייננו, דרוש הסבר תמציתי על מנגנון הפעולה היוצר את הפעולה המזוכיסטית הבסיסית. שני סוגי אנרגיות נפשיות נפרדות ועצמאיות מתמזגות כאן ליצירת פעולה נפשית - מכזו שהיא מקומית וחולפת ועד למבנה אישיותי שלם של אדם שכל הליכותיו מזוכיסטיות. האנרגיה הראשונה היא התוקפנות; הדחף לפגוע באויבים, להזיק למי שמפריע לנו, מתהפך כאן בפניית פרסה וחוזר לתוך האדם ופוגע בו. האנרגיה השנייה היא המיניות; הדחף לעורר התרגשות נעימה באמצעות גירוי של חלקי גוף שונים. כאשר שתי האנרגיות - התוקפנית והמינית, משתרגות אחת בשנייה נוצרות אנרגיות מסוג שלישי, היוצרות חוויות חדשות. כך למשל הופכים איברי גוף לא מיניים בתכלית כמו איברי הנשימה או שרירים מסוימים לקולטני התרגשות מהסוג השלישי הזה. האנרגיה המינית מוסווית בתוך התוקפנות שאנו מפעילים כלפי עצמנו כדי להכאיב לעצמנו. מצד אחד, ההתרגשות המינית היא פיצוי על גרימת הסבל הגופני. מצד אחר, גרימת סבל גופני באמצעות הריצה היא ערוץ מרכזי בהשגת התרגשות כזו, לעתים (אם כי לא בהכרח), בהעדר יכולת להשיגה דרך התקשרות עם בן זוג. האם מדובר כאן בסיפוק נוסף, מקורי וחדש, או בחלופי? זה ייחודי לכל אחד. בכל מקרה, כאשר הפיצוי נדיב במיוחד אנו נתמכר לו בכך שנפעיל את איברי הריצה לסבל מרבי, ובתמורה נזכה להתרגשות מרבית מהמאמץ המכאיב. אנשים המגדילים את נפח שריריהם מתוך תחושה שזה סקסי (במחיר כאב גופני אחר) הופכים את חלקי הגוף השריריים האלה לנושא של התרגשות מינית בעיני עצמם ובעיני הצופים בהם, עד כדי קבלת הצעות מיניות מפורשות. אנשים המגדילים את נפח ריאותיהם, לבם וגודל צעדיהם ומרגישים יותר ויותר מרוצים מכך, מעניקים לעצמם התרגשות שביכולתה לדחוק את סבל וכאב המאמץ עד לשבירת שיאים.

צמד הצירים המרכזיים של הריצה הארוכה, סגפנות הנשימה ותעופת הגוף, הם שני המוקדים הפופולריים לתהליך של ארוטיזציה מורחבת, כפי שהם מופיעים בפנטזיות ובשחזור מודע לאחר ביצוע ריצות. לא מעטים טענו בפנַי כי בתקופות של כושר ריצה מספק במיוחד נעלם הצורך בפעילות מינית, ללא תחושת חסך או התנזרות.


סוף דבר
עתה ניתן להציע תשובות לשאלות שהוצגו בתחילת דברינו. אנשים רצים ריצות ארוכות מתוך דחף נפשי מיוחד הכרוך בסגפנות הנשימה ובתעופת הגוף. ניתן להסתייג ולהציע כי אצל חלק מהרצים יתמקד דחף הריצה בתהליכים פסיכופיזיולוגיים שונים או נוספים שהוזכרו כאן או שהושמטו מקוצר היריעה. בעטיו של דחף זה הם מעדיפים ריצה על פני פעילויות ספורט נוחות, נעימות, שיתופיות, אופנתיות או בריאות יותר. בנוגע לשאלת האהבה בין אדם לתחביב, אציע לראות במזוכיזם הריצה הייחודי ביטוי לסוג של יחסי אהבה בין הרץ לעיסוק הריצה. מדובר במערכת יחסים אמביוולנטית של סבל/עונג משיכה/דחייה, שהתמיכה המרכזית לקיומה נמצאת במה שממלמלים הרצים לעצמם ברגעי המשבר: אבל אני אוהב את זה...


רשימת מקורות
1. אטינגר, ב. (2002). שזירת ארוס ויצר המוות: המזוכיזם לסוגיו על-פי פרויד ב'הבעיה הכלכלית של המזוכיזם'. מתוך: י. בנימיני וד. צבעוני. (2002). עבד, התענגות, אדון, על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות. תל אביב: רסלינג.
2. פרויד, ז. (1913). הלא מודע . בסדרה: כתבי זיגמונד פרויד. ת"א: דביר.
3. פרויד, ז. (1924). הבעיה הכלכלית של המזוכיזם. בסדרה: כתבי זיגמונד פרויד. ת"א: דביר.

* הכותב הינו פסיכולוג קליני וספורט, המרכז למחקר ולרפואת ספורט ע"ש ריבשטיין והיחידה לספורט הישגי מכון וינגייט

 

  • © Gio_1978 - Fotolia.com

סגור