החופש הפרדוקסאלי - עיון נוסף בשאלה מדוע אנו רצים

| שתף |

את הייחוד שבעולמו הפנימי של הרץ למרחקים ארוכים - זר כנראה לא יבין. מצד אחד הנאה מן הטבע, מהשלווה, מהחופש ומחדוות החיים ומצד שני תחרותיות, נחישות, משמעת, הקרבה ורצון לפרוץ גבולות ולנצח. בעולמו הפנימי המיוחד של הרץ הפרדוקס הזה מיושב. הניגודים משתלבים בהרמוניה, ללא צורך בהסבר.

תאריך: 01/11/09, מאת: נחשון שוחט, גליון מס. 143

 המאמר באדיבות נחשון שוחט, מועדון ארוחת הבוקר.

רשימה זו עוסקת בשתי גישות הפוכות כמעט ביחס לעיסוק בריצה כתחביב. לכאורה, כל גישה מציבה הגדרה שונה באופן קוטבי של המוטיבציה הבסיסית שמביאה אדם לשרוך את נעלי הריצה ולצאת השכם בבוקר אל שבילי הוואדיות או אל מדרכות העיר בצעדים קצביים ונחושים. מן הצד האחד ניצבת גישה נטורליסטית, הסולדת מתחרות-יתר ומעמידה במרכז את ההיבטים הנפשיים והטבעיים של העיסוק בריצה. לפי גישה זו, המרדף אחר התוצאה הוא מרדף שווא, המחטיא לגמרי את העיקר. ההנאה מהריצה אינה נובעת מן הסְפָרוֹת שעל השעון אלא מזמן האיכות שמקדיש הרץ לעצמו - לגופו ולנפשו, ומהחוויה הפיזית והרוחנית שבמפגש עם הטבע, עם תמונות הנוף המשתנות, עם חדוות החיים ועם המוזיקה הפנימית שמתנגנת בתוכו. נהדר. זו גישה המבקשת להתמקד בפשטות, ביופי ובהנאה שבאימון הגופני לשמו, ללא צורך לרדוף אחר הישגים חיצוניים.

מן הצד האחר ניצבת ה'גישה התחרותית', שאינה כופרת בהכרח בערך העצום של ההנאה מן הטבע ומהחֶברה הטובה, אולם כל אלה הם בבחינת תוצרי לוואי - רצויים ומספקים אמנם, אבל לא מגדיריה של המוטיבציה הבסיסית.
הרץ התחרותי עוסק בראש ובראשונה בגילוי עצמי מסוג אחר, שנובע מן הרצון להשתפר, למתוח את גבולות האפשר, לחזור ממחוזות הייסורים והקושי הכרוכים במלחמה הבלתי נגמרת עם השדים ובמרדף אחר מטרה חמקמקה. האובססיה של הרץ התחרותי היא אובססיה של תהליכים. הוא לומד, הוא סופר, הוא שואל, הוא סובל. הוא אמנם נהנה גם מהנוף שבדרך, אבל בסוף הדרך הוא רוצה תשובות, תוצאות, הצלחות מוחשיות ומדידות. הריצה עבורו היא בראש ובראשונה אתגר ומבחן.

ההתנגשות שקיימת לכאורה בין שתי הגישות הללו היא שמביאה אותי לכתוב את המאמר הזה, כשיקוף של הפרספקטיבה האישית שלי ושל האופן הסובייקטיבי שבו אני חווה את העיסוק בריצה. הגישה שאציג פרדוקסאלית - במודע ואף בכוונה. מתוך הדגשת הניגודים היא חותרת למציאת הרמוניה. מתוך שאיפה לאמץ את היתרונות שבשתי הגישות הסותרות היא נאחזת בפרדוקס. זר לא יבין, לא יוכל להבין, את מה שלנו, הרצים, עשוי להיות כל כך ברור.
אין בדברים שאכתוב חידוש או המצאה אלא בעיקר תיאור של מקורות ההשראה.

הכמיהה אל החופש
ד"ר רוג'ר באניסטר, האדם הראשון שרץ מייל בפחות מארבע דקות, כתב באוטוביוגרפיה שלו:
"We run, not because we think it is doing us good, but because we enjoy it and cannot help ourselves. The more restricted our society and work become, the more necessary it will be to find some outlet for this craving for freedom. No one can say, 'You must not "run faster than this, or jump higher than that'. The human spirit is indomitable 

"אנו רצים, לא משום שאנו חושבים שזה מועיל לנו, אלא משום שאנו נהנים מכך, ומשום שאיננו יכולים להימנע מכך. ככל שהחברה וסביבת העבודה מגבילות יותר, כך גם יש צורך רב יותר למצוא פורקן לאותה הכמיהה אל החופש. איש אינו יכול לומר 'אסור לך לרוץ מהר יותר, או לקפוץ גבוה יותר'. הרוח האנושית היא בלתי מנוצחת".

מה שבאניסטר היטיב להגדיר כ"כמיהה אל החופש" היא בעיניי המוטיבציה הבסיסית ביותר לעסוק בריצה עבורנו, כרצים חובבים. אנו מוצאים את הכמיהה הזו לחופש ברגעים חטופים של בוקר בחיק הטבע, במפגשים מפתיעים עם בעלי חיים, בתמונות הנוף ובעונות המתחלפות, במפלט מעשן הפקקים, מריצות היום-יום ומשחיקת השגרה, אל הקולות, הריחות והגוונים המתחדשים ומזמינים גם אותנו להתחדש יחד איתם. אנו מוצאים את החופש ברגעים הללו שלנו עם עצמנו ובמבט השונה על העולם מבין שדות ופרדסים. אבל אנו מוצאים את החופש הזה גם ברוח שנמצאת בתוכנו, ושאותה אנחנו מעירים מחדש ומפתים באמצעות מסעות דמיוניים, מתריסים ומתגרים. את החופש אנחנו מוצאים על מסלול הגילוי העצמי, באדיקות שבה אנו פועלים כדי לפתח יכולות חדשות, לפרוץ גבולות, לשבור מוסכמות ולחוות תחושת ריחוף אופורית וחסרת מאמץ ברגע - תמיד מפתיע - של הבשלה.

רכיבי המרד הפרטי שלנו
החיפוש אחר החופש הוא אירוני, משום שכדי ליהנות ממנו אנחנו בדרך כלל מכפיפים את עצמנו למשטר אדוק ונוקשה. אנחנו מאמצים את הרגלי הריצה והאימון באופן כמעט רליגיוזי, בשקידה ובקפדנות שכלל לא נהירות לסביבתנו. אנחנו לא מחפשים מסע קליל בחיק הטבע אלא חוויה נפשית עמוקה ומשמעותית, שמתפתחת ומבשילה לאורך זמן ומגיעה לשיאה ברגעי ההתמודדות הקיצונית עם הקווים האדומים.
עבור חלק מאיתנו החופש שאליו אנחנו כמהים איננו מוצר של פנאי. הוא איננו תוצר של התבוננות אדישה ופסיבית. להיפך, הוא מבוסס על היכולת שלנו להקדיש את עצמנו לתהליך. באופן כמעט אבסורדי, הוא צומח מתוך אותה קיצוניות בלתי מוסברת שבה אנחנו שואפים להתמיד ולהשתפר. הוא נובע מהיעדר הפשרה, מן ההבנה שההגשמה כרוכה בחציית סף הסבל והכאב, מן העקביות והטוטאליות שבה אנחנו מאמצים את האתגר.

איך כל אלו קשורים לחופש? כי אלה הם רכיבי המרד הפרטי שלנו. הם השיקוף של הרצון החופשי שבוער בנו, הדחף שלנו לחיות, לפרוץ לעבר מחוזות חדשים, לנפץ שיאים, לשבור מוסכמות, לתת ביטוי, בלי שום בושה, ליצר טבעי וילדותי.
ג'ון פארקר כתב:

“Running to him was real, the way he did it the realest thing he knew. It was all joy and woe, hard as diamond; it made him weary beyond comprehension. But it also made him free”.


"הריצה עבורו היתה אמיתית. הדרך שבה הוא רץ היתה הדבר האמיתי ביותר שהוא הכיר. היא היתה כולה שמחה ויגון, קשה כמו יהלום; היא גרמה לו להיות עייף במידה שמעבר להבנה, אבל היא גם גרמה לו להיות חופשי".

עבורי, ברגע שנוטלים מן המשוואה את הקיצוניות, את הדחף, את התשוקה לרוץ יותר ויותר מהר ואת הקושי ההולך וגובר נוטלים במידה רבה גם את החופש. זה פשוט לא עובד, או שזה עובד הרבה פחות טוב. כרצים אנחנו מכירים את ההרגשה, כאשר בשיא תקופת האימונים, על סף משבר, אנו מכריחים את עצמנו להשכים לעוד ריצה ארוכה ומרגישים בכל צעד את השרירים הכואבים. אנחנו מכירים את השאלות ואת הספקות. רובנו הרי הבטחנו לעצמנו שאחרי שנסיים את המרתון הבא, נעשה את ה'סוויץ'', נשנה את הגישה, ניהנה מהריצה ללא המרדף אחר התוצאה, נחזיר את הסבירות והפרופורציה. אלא שמהר מאוד אנחנו מגלים שמדובר באשליה, שהרי החופש לא נמצא בפרופורציה וגם לא בסבירות. להיפך, החופש נמצא בקריאת התיגר, בשבירת השגרה, שלא על יסוד תחשיבי תועלת או היגיון.

ויש היבט נוסף לאירוניה: החופש איננו אקראי. כדי להשיג אותו אנו מתכננים באופן קפדני, אנחנו עוברים תהליך שהוא לא רק חושי אלא גם רציונאלי. אנחנו לומדים, חוקרים, שואלים. אנחנו מגייסים סבלנות ומשמעת עצמית. המודל שאנו מאמצים איננו מתאים לתפיסות המקובלות של המושג 'חופש'. ובדיוק אז, בעיתוי שאף פעם איננו מובן מאליו וברגע שכמעט אף פעם איננו צפוי - הוא מגיח...

"אל תרחמו עליהם. מוטב דווקא שתקנאו בהם"
אחרי הכול, החופש שאנו חווים אינו מצוי בתחרות או בתוצאה או 'בשורה התחתונה'. אלו הם התפאורה, ההקשר לגילוי העצמי האמיתי, הפנימי. אלו הם הדשנים לקרקע שממנה צומחות החברות והשותפות, שעל פניה מבצבץ ההומור, שממנה נובטות החוויות והתחושות הכל כך מיוחדות. כאן אנו מוצאים, במילותיו של וויליאם ג'יימס, את הרקע לשפיות, לרוגע ולעליזות החיים. כאן אנו מיישרים את הקצוות המחוספסים של העצבנות שלנו ונעשים בעלי מזג נוח, נגישים לזולת.

אנחנו חווים את החופש כאשר מתוך התמקדות במשימת האימון אנחנו מתמלאים לפתע באושר למראה צבי המדלג במנוסה אל עבר קו האופק, או כאשר פריחת שקדיות ורודה-לבנה צובעת את צלע ההר החולש על עיקולי הוואדי, כאשר אוויר קריר מכה על פנינו ושורק בין הברושים.
ואנו חווים את החופש ברגעים של ההבשלה, כאשר הצעד ארוך, נפתח מעצמו, קליל, יפה ובטוח. כשאנו מרגישים בלתי מנוצחים ולא רוצים להפסיק אלא ליהנות עוד ועוד מן הרגע הפשוט. או-אז אנחנו מזדהים עם הדברים שכתב המאמן האמריקני ברוטוס המילטון:

"ואכן, זו אחת האירוניות המוזרות של החיים המוזרים האלה, שדווקא מי שעובדים הכי קשה, שמכפיפים את עצמם למשמעת הנוקשה ביותר, שמוותרים על תענוגות מסוימים כדי להגשים מטרה, הם גם האנשים המאושרים ביותר. כשאתם רואים עשרים או שלושים אנשים עומדים על קו הזינוק של מירוץ ארוך בתחרות מסוימת, אל תרחמו עליהם. מוטב דווקא שתקנאו בהם. נראה שאתם מסתכלים על עשרים או שלושים הנהנתנים הגדולים בעולם. הם שלמים ומאושרים לחלוטין עם הטעמים הפשוטים שלהם, עם גופם החזק, הבריא והחסון ועם הריגוש של התחרות הנקייה שלפניהם. אלה ימי הנעורים שלהם, כשהם יכולים לרוץ מבלי להתעייף. אלה ימי הזוהר התוססים שלהם, והם רצים כי הם אוהבים את זה. החיים שלהם שלמים יותר בגלל התחרות הזו, והזיכרונות שלהם יהיו עשירים בהרבה. זו הסיבה שבגללה אנשים אוהבים לרוץ. זו הסיבה שבגללה הם רצים. יש בזה משהו טהור ואצילי".

שלווה סטואית עם תפיסת עולם ספרטנית
בשנת 1946 רשם המאמן האוסטרלי השנוי במחלוקת פרסי סרוטי, בכתב ידו הצפוף, רשימה בת שישה עמודים שפירטה את 'פילוסופיית ה-Stotans' שלו. סרוטי, שאימן בין השאר את אחד מגדולי הרצים בכל הזמנים - שיאן המייל והאלוף האולימפי הבלתי-מנוצח הרבּ אליוט, הִרבה לדבר על הריצה כדרך חיים בעלת משמעות, שמחייבת התמסרות לא רק לאימונים אלא לגישה כוללת יותר. במונח Stotan (חיבור בין Stoic לבין Spartan) ניסה סרוטי לשלב בין שתי גישות חיים, שעל פניו מנוגדות זו לזו באופן מוחלט. בהגדרה הזו ובסתירה הפנימית שבה הוא היטיב לבטא את האישיות ואת העולם החווייתי והערכי המייחד את הרץ למרחקים: מצד אחד יש בו שלווה סטואית, טוהר ויושר פנימי, הפנמה, קבלה והשלמה עם הטבע. מצד שני יש בו התנהלות ספרטנית בלתי מתפשרת וקשוחה. מצד אחד מזג טוב ונוח, חתירה לשלמות פנימית ומוסרית ולשקט וחיפוש אחר התבונה ומצד שני חינוך דוקטרינלי לשאוף להיות חזק יותר ויותר; חתירה לניצחון, יצר בסיסי שלא לסגת ושלא לוותר ונכונות להתאמן קשה ולשאת בכאב ובסבל כדי להוציא מעצמו את המיטב. קוד ההתנהגות של סרוטי התבסס על הצורך הבסיסי בפעילות פיזית 'אלימה' בחייו של אדם (שבאה לידי ביטוי באימונים קיצוניים וקשים במיוחד, כולל אימוני ריצה). אבל הקוד היה רחב הרבה יותר, וכלל גם ציוויים ביחס לתזונה, להשקפת עולם, להתפתחות אינטלקטואלית, קריאה, פתיחות למוזיקה ולאמנות ועוד. אצל סרוטי ההצלחה, חוסר הנכונות לוותר ולהיכשל והנכונות להתחייב באופן קיצוני למטרה הם רכיבי יסוד, שצריכים להשתלב עם אהבת הטבע, עם נפש פתוחה ועם אידיאלים של פיתוח הגוף והנפש.

ניתן לטעון שפרסי סרוטי היה אמנם מקורי ויצרי, אבל כנראה גם מטורף שלא הבין יותר מדי בגישות שביניהן שאף לחבר. מי שדוגל באידיאלים של האסכולה הסטואית לא יקבל על עצמו תפיסת עולם ספרטנית ולהיפך. האדם הסטואי סולד מיצר תחרות וממאבקים (שאין בהם כל טעם), והוא מבקש לנטרל ככל האפשר כל אלמנט של כעס, שנאה ו'הישגים' מדומים, הנשפטים לפי פרמטרים חיצוניים לא רלוונטיים. הוא מתרכז בשלמות ובשלווה הפנימית, בשליטה עצמית, בקבלת חוק הטבע. האדם ה'סטואי' ישיג את ה'חופש שלו' בכך שיתמקד באמת וברצונות הפנימיים שלו ולא בנהייה אחר דחפים רגעיים. עליו להיות מיושב ומאוזן, ללא נטייה לקיצוניות, תוך שהוא חי את חייו בהכוונה לטבע. מונחים 'ספרטניים' כמו ניצחון, דבקות במטרה, הקרבה, משמעת וכדו' סותרים את אבני היסוד של הגישה הסטואית.

ודווקא בגלל הסתירה הבוטה הזו יש כל כך הרבה קסם במונח שטבע סרוטי, שמצליח לבטא את הייחוד של עולמו הפנימי של הרץ, שזר לא יבין אותו. מצד אחד קבלה ואהבה של הטבע, שלווה, חברות, רוגע, הומור, הנאה מן האלמנטים הבסיסיים והפשוטים ביותר בניסיון לנטרל את הבלי העולם שמסביב, ומצד שני יצריות, תחרותיות, נחישות, משמעת, הקרבה וחתירה מתמדת לפרוץ גבולות חדשים ולנצח.
בעולמו הפנימי המיוחד של הרץ הפרדוקס הזה מיושב. הניגודים משתלבים בהרמוניה, ללא צורך בהסבר. הדרך אל החופש היא סטואית וספרטנית כאחת.
ולנו זה כל כך ברור...

המקורות שמורים במערכת.

 


 

סגור