רק לְנצח

יהודית שפירא בת ה-43 רצה מאז שהיתה ילדה. היום, כאם לשני ילדים, היא ממשיכה לרוץ - ולזכות - בתחרויות ריצה וטריאתלון בקבוצת הגיל שלה למרות פציעות ומכשולים לא מעטים. "החיים הם ריצה אחת גדולה", היא אומרת. "אני אפסיק רק כשייכלו כוחותיי"...

תאריך: 01/07/08, מאת: סו מור וקובי בכמן, גליון מס. 137

יהודית שפירא מאגודת איילות זכתה השנה במקום הראשון לוותיקות גילאי 40 פלוס ברוב תחרויות הטריאתלון למרחקים הקצרים (ספרינט טריאתלון). כך היה גם בתחרות שנערכה בכנרת, שבה גמאה את המרחק ב-1:25:15 שעה, תוצאה שהקנתה לה את המקום ה-12 בדירוג הכללי. התחרות בכנרת מהווה עבור יהודית ציון דרך דווקא בגלל התחרות בשנה שעברה, שגם בה סיימה ראשונה בקבוצת הגיל שלה. בסיום אותה תחרות היא הביטה בלוח התוצאות והבחינה שנכתב בו ש"קיצרה את הריצה". יהודית, עדיין רצה אנונימית, רתחה מזעם, פנתה לשופט והציעה לו לבדוק את הצ'יפים האלקטרוניים על נעלי הריצה שלה שיוכיחו שעברה את המרחק כולו, אך השופט בשלו: "אישה בגילך לא יכולה להגיע לתוצאה כזו". יהודית לא ויתרה, ובסופו של בירור הוּכח שצדקה ועלתה על הפודיום - אל המקום הראשון.

סגירת מעגל

יהודית המשיכה להתאמן לקראת הדואתלון וזכתה גם בו במקום הראשון לקבוצת גילה, אך הדרך לזכייה לא היתה פשוטה כלל. בתאונת אופניים לא הרחק מביתה בשכונת בית-אליעזר בחדרה היא פרקה את מפרק הכתף ושברה את ראש עצם הזרוע. בניתוח ארוך ומסובך החזירו את המפרק למקום והשתילו ראש חדש, אבל הפציעה, לדבריה, היתה מכה קשה הן בגלל איבוד האמון ביכולתה והן בגלל הפגיעה בכושרה הגופני.

אבל לא נפילה, קשה ככל שתהיה, תעצור את יהודית, וכבר אחרי שלושה שבועות שבה לרוץ, אחרי חודשיים חזרה לשחות ולאחר שלושה חודשים וחצי כבר צלחה את המחסום הנפשי וחזרה לרכוב על אופניים. בעקבות הפציעה הקשה חלה ירידה דרסטית בכושרה הגופני, אך ההישגים של השנה הקודמת, שהפתיעו אפילו את עצמה, השרו עליה ביטחון עצמי רב ועודדו אותה להמשיך. הניצחונות השנה בטריאתלון הכנרת, בטריאתלון הנשים בהרצליה ובמירוץ געש ופארק הירקון מהווים עבורה סגירת מעגל ומוטיבציה להמשיך לְנצח.

 השאיפה למצוינות

בכיתה ה' עברה יהודית לכיתת מחוננים באתלטיקה. כששאלו אותה על הריצה במאמר שהתפרסם בעיתון בית-הספר אמרה: "החיים הם ריצה אחת גדולה, אני אפסיק רק כשייכלו כוחותיי". במהלך שנות לימודיה היא התחרתה בעיקר במירוצי שדה ובריצות למרחקים בינוניים, בהמשך למדה במכללה לחינוך גופני במכון וינגייט, וב-1988 הצטרפה לסגל המורים לחינוך גופני בבית-הספר החקלאי בפרדס-חנה, שם היא מלמדת גם היום ומשמשת כמרכזת המגמה לחינוך גופני. במשך כעשור היא עסקה באימון אתלטים ובגידול ילדיה, אבל כמי שהאדרנלין זורם בעורקיה באופן קבוע היא לא יכלה להפסיק לרוץ, ולפני כשלוש שנים שבה לספורט התחרותי.

במהלך אימוניה חשה כאבים קשים בגב ואובחנו אצלה סימנים מקדימים לפריצת דיסק. הרופא אסר עליה לרוץ יותר אבל היא לא אמרה נואש, עברה מרופא לרופא עד שהגיעה לאורתופד ספורט שאחרי סדרה של בדיקות קבע - תעשי כל מה שאת יכולה. והיא יכולה...

בתקופה מסוימת מנעו ממנה הכאבים לרוץ, אז היא עברה לשחייה, ולאחר שהשתעממה עברה לאופני הרים. במקביל ניסתה טיפולים רפואיים שונים והיתה נחושה וחסרת פשרות - לחזור לרוץ.

לאחר שהצליחה לעמוד בריצה של שעה וחצי ברציפות החליטה יהודית להתייצב לאתגר הבא בחייה - טריאתלון. ללא ידע מוקדם היא התייצבה לתחרות בשדות-ים וזכתה במקום השני בקבוצת הגיל שלה, הישג שנתן לה תנופה ענקית להמשיך להתחרות. אמנם שחייה הוא החלק החלש אצלה, אבל בריצה היא מצליחה לסגור פערים.

 יהודית מתאמנת שש פעמים בשבוע לפי תכנית אימונים אישית המשלבת את שלושת מקצועות הטריאתלון. ההישגיות והתחרותיות זורמות אצלה בדם, והיא ממשיכה ואומרת: "ההישג הגדול הוא להתגבר על פציעות קשות ולא לוותר למרות הקשיים". אותם ערכים ואותה נחישות ושאיפה למצוינות מנחילה יהודית לשני ילדיה ולתלמידיה הרבים בבית-הספר.

סגור