לבד למרחקים ארוכים

| שתף |

להפתעתנו, ברשימות המשתתפים של מרתון טבריה האחרון (2007) לא מצאנו את סינתיה יצחקי, אחת הרצות הוותיקות במרתון זה. באותו מירוץ בשנה שעברה היא קבעה - בגיל 63 - תוצאה מדהימה 3:24:28 שעות. אבל אל דאגה, מצאנו אותה ממשיכה לרוץ להנאתה בשדות קיבוץ דורות שבנגב.

תאריך: 28/03/07, מאת: קובי בכמן, גליון מס. 131

סינתיה, אחת הרצות הוותיקות המצטיינות בארץ, החליטה ליטול פסק זמן של שנה מתחרויות, הורידה בעומס ומתכוננת לשוב בגדול בשנה הבאה. קשה היה לדובב אותה, ורק אחרי הפצרות מרובות הסכימה לספר על עצמה.
"נולדתי ב-1943 באזור כפרי לא רחוק מסידני, אוסטרליה. בגיל 34 ביקרתי בפעם הראשונה בישראל כמתנדבת בקיבוץ דורות, ולאחר מכן חזרתי אליו שוב והתחתנתי עם חבר הקיבוץ. במשך השנים עבדתי בקטיף פרי-הדר ואחר-כך בטיפול בנוֹי ושיפור חזות הקיבוץ. גדלתי בחווה באוסטרליה ליד אחת משמורות הטבע, כך שהייתי קשורה לטבע ומורגלת בעבודה קשה.
הקשר שלי לספורט נוצר כבר בגיל צעיר, ובבית-הספר הייתי חברת נבחרות הטניס וההוקי. מאוחר יותר הצטיינתי גם במשחק הגולף, הפופולרי מאוד באוסטרליה. כתחביב רכבתי על אופניים, שחיתי בים ורצתי. באותן שנים לא חשבתי להשתתף בתחרויות כלשהן בריצה.
דווקא כאן בארץ, בגיל 45, לאחר כמה שנים שבהן רצתי להנאתי בשדות הקיבוץ, החלטתי להירשם לתחרות חצי מרתון תל-אביב וסיימתי אותו בזמן של 1:32 שעה. שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1992, רצתי בפעם בראשונה את המרתון המלא בטבריה וסיימתי אותו ב-3:24:52 שעות. בגיל 50 קבעתי את השיא האישי שלי במרתון - 3:10:52".

עד כאן הנתונים הסטטיסטיים. איך את מתאמנת?
"אני אוהבת להשתתף בתחרויות כמו חצי מרתון עין-גדי, שבו קבעתי באותה שנה 1:33:05 שעה, חצי מרתון ירושלים, בית-שאן ובתחרויות רבות נוספות. אבל בעיקר אני אוהבת לרוץ לבד. מעולם לא היה לי מאמן, כי אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות. אמנם נעזרתי בעבר כמה פעמים בעצותיהם של ד"ר רפי וישניצר ואנטוניו סנטורי, אבל אני טיפוס סוליסטי, אוהבת ללמוד בעצמי ואחר-כך לנסות לבצע. אילו הייתי מתחילה בספורט תחרותי בגיל צעיר ייתכן שהייתי מקבלת מרות של מאמן.
למרות הגיל - ואני כבר בת יותר מ-60, אני מנסה כל הזמן לשפר את השיאים שלי. שלוש פעמים בשבוע לפחות אני מתאמנת בריצות אינטרוולים למרחקים קצרים, וישנם ימים שבהם אני רצה חצי מרתון בקצב מהיר בלי הפסקה - ארבע וחצי עד חמש דקות לקילומטר. בשיא הכושר אני מנסה לרוץ 30 עד 40 ק"מ ביום, פעמיים בשבוע לפחות. זו הגזמה אמנם, אבל אני עקשנית ובגלל הדחף הפנימי אני לא עוצרת ורצה עם זה. לעומת זאת אני מקפידה על יום מנוחה אחד בשבוע ולעתים גם מפחיתה מהעומס כדי לתת לגוף להתאושש. השנה למשל הרגשתי שהגוף קצת עייף ואני רצה פחות, בידיעה שבשנה הבאה אחזור מאוששת".

האימונים שלך נראים דומים במתכונתם לתכניות של רצות למרחקים מיפן, ונראה לי שהם לא מתאימים במיוחד למודל של אימונים בארץ.
"אתה צודק. קראתי הרבה על האימונים של הרצות היפניות למרחקים, ואני כנראה מושפעת מזה. אני טיפוס של לוחמת, וכמה שיותר עליות זה יותר טוב מבחינתי. בשיא הכושר אני רצה בסביבות 150 ק"מ בשבוע, בכל מזג אוויר".

איך את מצליחה לתחזק את גופך בעומסים שאת מפעילה עליו?
"בשמירה על תזונה נכונה. אני אוכלת הרבה פחמימות כמו דגנים, קיטניות, תפוחי אדמה ולחם; גם חלבונים מהחי והרבה מוצרי חלב לא שומניים - המיוצרים במחלבה בקיבוץ. וכמובן פירות, ירקות ופקאנים שאנו מגדלים אצלנו. לעומת זאת אני נמנעת מממתקים ומעוגות לסוגיהן. אני מרבה לשתות במהלך היום, ולפני כל אימון אני תולה בקבוקי מים על ענפי העצים כדי שיהיה לי מה לשתות בדרך. בסוף האימון ובמיוחד בקיץ אני מערבבת את המים עם מלח גס כדי להחזיר את אובדן המינרלים בזיעה".

ולסיום, מה המסר שלך לדור הצעיר של הרצים?
"אני משוכנעת שלא כל הקוראים יסכימו לכל מה שאני עושה, אבל החשוב ביותר הוא שאם אתה לא ספורטאי מקצועני ואתה כל כך אוהב לרוץ, תעשה מה שאתה מרגיש, תתמודד עם אתגרים והכי חשוב - תיהנה. אני נהנית מהתחרויות ומהמפגשים עם רצים אחרים, אבל גם אוהבת את הלבד. אין כמו לרוץ בטבע, להסתכל על הנופים ולשיר ביני לבין עצמי".

 

 

סגור