על אמהות וריצה

| שתף |

"הנה אני בחוץ, חושך, המסלול המוכר מחכה לי ואני בעוד אימון שגרתי, השעה שבע בבוקר, הגעתי, אביגיל וטליה רצות אלי וניטלות על הבגדים הרטובים, אמא רצת? עוד בוקר שגרתי, אחרי הריצה הכול זורם, ארוחת הבוקר, הבכי, הלחץ של ביתי המתבגרת הכול מסתדר- עוד אימון עבר". ורד אופיר מספרת על ריצה ואימהות.

תאריך: 19/12/10, מאת: ורד אופיר

השעה ארבע לפנות בוקר, השעון מצלצל, אני קמה כמו אוטומט - ישר אל הילדות, הו ישנות, אביגיל שלי ממלמלת מתוך שינה - אמא את רצה? כן חמודה אני כבר חוזרת, חושבת לעצמי על 20 הק"מ שמחכים לי עכשיו בחשיכה, מציירת בראש את המסלול, בודקת שוב אם הבגדים מוכנים, אני ובן זוגי שנינו רצים, אנחנו הורים לארבע בנות, 3, 4 וחצי, 15, ו- 20 , אני בדרך כלל טיפוס של בוקר והוא של ערב, כך אנו מתחלקים, אני מקווה שהוא לא יתבלבל עם הבגדים שוב, אני בדיוק אגיע בזמן להכנת ארוחת הבוקר, והנה אני בחוץ, חושך, המסלול המוכר מחכה לי ואני בעוד אימון שגרתי, השעה שבע בבוקר, הגעתי, אביגיל וטליה רצות אלי וניטלות על הבגדים הרטובים, אמא רצת? עוד בוקר שגרתי, אחרי הריצה הכול זורם, ארוחת הבוקר, הבכי, הלחץ של ביתי המתבגרת הכול מסתדר- עוד אימון עבר.

התחלתי לרוץ באופן מסודר לאחר לידת ביתי הראשונה, שהיום היא בת 20, אני זוכרת שאודי בן זוגי היה מאוד מעודד, ומריצות קצרות בפארק כדי לרדת במשקל, מצאתי את עצמי מאריכה את זמן המסלול, מרגיעה את עצמי אחרי ימים ארוכים של טיפול בתינוקת, וחוזרת רגועה יותר לטפל בה. אני זוכרת שמלחמת המפרץ התחילה, הריצה בין כל הצפירות הייתה ממש לחץ גדול לאם צעירה ומודאגת, במקביל הריצות הפכו להיות ארוכות יותר ומשמעותיות יותר בחיי, כל כך משמעותיות שגם בן זוגי הצטרף, והגענו למצבים של לקחת בייביסיטר כדי לרוץ ביחד. בריצות היה לנו זמן איכות שאפשר לנו  לדון ולפתור בעיות ולהתייעץ על גידול הילדה.

לאחר חמש שנים נולדה ביתי השניה, הגעגועים לריצה במהלך ההיריון היו רבים והגבירו את האהבה והרצון לחזור לאימונים. באותה תקופה הצטרפתי למועדון רצי רמת השרון של זהבה שמואלי, והחלטתי להשתתף במירוץ בפעם הראשונה, מירוץ עין גדי. בעלי חיכה לי אז עם שתי הבנות, אני זוכרת את תחושת הדאגה לפני המרוץ, הקימה המוקדמת עם שתיהן בבוקר והנסיעה, אך בעיקר את תחושת האושר לראות אותם בקו הסיום מעודדים.

אודי הצטרף אלי לחלק מהמרוצים שהשתתפתי בהם ואף למרתון הראשון שלי שהיה מרתון טבריה. הילדות גדלו, הריצות ביחד הפכו קלות יותר, לעיתים מלוות ברגשות אשמה שלי, על הזמן, ולכן תמיד בחרתי בשעות המוקדמות ביותר של הבוקר, דבר שלא תמיד היה קל וגרר עייפות באימונים ובתחרויות, אך אפשרי. לא קל לשלב אמהות, עבודה וריצה, בעיקר למרחקים הארוכים.

בשנת 2002 עזבנו את הארץ לניו זילנד שם הצטרפנו למועדון ריצה והילדות היו כבר גדולות יותר. הריצות ביחד כזוג הפכו לחלק מאורח החיים. השתתפנו גם במרוצי אולטרה כמו ה Kepler Challange במרתונים רבים ומרוצי אתגר שונים, פגשנו אמהות רבות שהן רצות למרחקים ארוכים. עד היום אני בקשר רצוף עם חברה טובה, ליסה, אם לשני פעוטות,שהתגברה על מחלה נדירה וסיכנה את חייה כדי להביא לעולם שני תינוקות מקסימים. היא רצה מוערכת מאוד בניו זילנד למרחקים ארוכים וניצחה בתחרויות רבות תוך שהיא משלבת אימונים קשים עם אמהות. הקשר ביננו התחזק והפכנו להיות חברות שמעודדות אחת את השנייה. ליסה אף ארגנה בניו זילנד מרוץ לאמהות רצות- עם עגלות ריצה, חלקן רצות בכירות שחזרו לרוץ לאחר לידה. מרוץ זה זכה להצלחה והוא חלק ממסורת המרוצים השנתית ומטרתו לצרף ולעודד אמהות לרוץ, למרות הקשיים והזמן המועט שיש לאימונים.

במהלך שהותי בניו זילנד, הריצה הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי וביתי שהיום היא בת 15 אף הצטרפה אלי לאימונים, דבר שגרם לי אושר רב. מהורים לבנות גדולות עם יותר זמן פנוי, הצטרפו למשפחתנו אביגיל וטליה שתי תינוקות בהפרש של שנה וארבע חודשים. התבשרתי על ההיריון של אביגיל לאחר מרתון דאנידן. הרגשתי לא טוב, נבדקתי והתברר שרצתי את המרתון כאשר כבר הייתי בהריון, זה היה נס מבחינתי שהכול היה תקין. הרופאים החליטו שאהיה במנוחה מוחלטת וקיבלתי זאת באהבה. המשכתי לתמוך בבן זוגי שהחליט לרוץ אז 100 ק"מ והתאמן רבות. כאשר הייתה אביגיל בת חצי שנה באתי לביקור בארץ והחלטתי לרוץ את מרתון טבריה וחלק גדול מהריצות רצתי עם עגלת הריצה שהבאתי איתי. בארץ נתקלתי בהערות רבות אך גם בעידוד רב. 

טליה נולדה אחריה וכשהייתה בת ארבעה חודשים חזרנו לארץ - כמובן לשגרת המרוצים. האימונים עזרו לי מאוד להתמודד עם כל השינויים ההורמונאליים ומצבי הרוח לאחר לידה, ונתנו לי תחושה של סיפוק והעצמה. למרות רגשי האשמה לפעמים, יש לי תמיד תחושה שאני אמא טובה יותר לאחר אימון, יש לי יותר כוח להתמודד עם בעיות שנוצרות וככל שהבנות גדלות הן יותר גאות בי ומקבלות דוגמא של התמדה ודימוי עצמי חיובי.

במקצועי אני מורה לחינוך גופני ובשנים האחרונות אני מלמדת בעיקר פילאטיס, אני עובדת הרבה עם נשים ומעודדת אותן להתחיל לרוץ, כחלק בלתי נפרד מתוכנית האימונים, להתחיל לאט, כמובן לא מיד לאחר הלידה לתת לגוף ובעיקר לרצפת האגן להתחזק. להתחיל עם הליכות בעליה וריצות קצרות תוך כדי הליכה, ובעיקר ליהנות מהשילוב בין האמהות לריצה. אני מאמינה שאם האם מאושרת והריצה מעניקה לה תחושות חיוביות הילדים רק ירוויחו מכך.
 

סגור