החוויה הגרמנית...והאימון הקשה בעולם - חלק ראשון

| שתף |

ממרתון טבריה, לאולטרה מרתון בערבה, לאולטרה ים-לים, למקצה האוורסט במרוץ המדרגות של חיפה עד הרי בוואריה שבגרמניה. רומן ספיבק במסע ריצה מדהים....

תאריך: 16/06/13, מאת: רומן ספיבק

"האם אני מסוגל לזה?"...זאת לא שאלה טריוויאלית. גם עבור אלה מאיתנו שעברו תחרויות שונות למרחקים שונים ובתוואי שטח מגוון, כל אירוע משמעותי ומאתגר מזמן את השדים שבתוכנו וקורא תיגר על הביטחון שלנו בכושרנו הגופני והמנטלי.
אמצע יוני, שבת בצהרים, אני יושב בסלון מוקף במסדר הציוד שצריך להיכנס למזוודה ולתיק גב, תוהה אם השמטתי איזשהו פריט או שמה הערכתי לא נכון את מזג האוויר ההפכפך שצפוי לי ברכס הבווארי בעוד פחות משבוע. אתר האירוע מביט אלי ממסך המחשב. זה באמת הולך לקרות. 100 ק"מ בפסגות הגבוהות ביותר בגרמניה כ-5500מ' של טיפוס מצטבר, בוץ, מעברים מושלגים ושיפועים בוגדניים לצד נוף עוצר נשימה. 700 משתתפים נרשמו ל- Zugspitz-Ultratrail השנה. כמות מכובדת אפילו בקנה מידה אירופאי. המירוץ מתקיים במתכונת הקיימת זו השנה הרביעית והשנה נרשם לאירוע גם ישראלי אחד...עבדכם הנאמן.

אחרי שאסיים את המירוץ הזה תשאר לי רק עוד נקודה אחרונה למניין 7 הנקודות הנדרשות בכדי להירשם למירוץ המון בלאן שהוא אחד ממירוצי האולטרה הנחשקים והקשים בעולם. והנה עכשיו, עולה השאלה המפורסמת פעם נוספת.."האם אני מסוגל לזה?" כדי שהתשובה תהיה חיובית ונחרצת אני צריך להתבונן על החודשים האחרונים ולהקיש מהם על המוכנות הפיזית והמנטלית שלי. אז מה היה לנו שם?

שנת 2013 נפתחה עבורי בשיא אישי במרתון. זה היה מרתון טבריה השלישי שלי והמרתון השמיני שלי. 2:51 שע' זו בהחלט תוצאה שגרמה לי אושר ונחת, בייחוד משום שמאותו הרגע תכננתי להקדיש את עצמי למאמצי אולטרה בשנתיים הבאות. אחי היקר מיכאל, רץ מרתונים ואולטרה בזכות עצמו סיים 34 דקות אחרי וקבע אף הוא שיא אישי. זו הייתה פתיחה נפלאה לשנה של הישגים. בדרך חזרה למרכז כבר דנו בהיבטים הלוגיסטים של הריצה הבאה שהייתי עתיד ליזום- ריצת הלילה השניה בתל-אביב.

בתחילת פברואר, בפעם השלישית מאז שהגיתי את הרעיון ובפעם השניה בתל אביב, יצאתי לAll Night Running ברחבי תל אביב. הנוהל היה כבר מוכר. יציאה מכיכר רבין וחזרה לשם בסוף כל שעה עגולה מחצות ועד 6:00 בבוקר. השלמתי 65 ק"מ בליווי של למעלה מ-65 רצים ואנשים שתמכו עזרו ותרמו לעמותת איל"ן. ריצה זו השלימה את ההכנה שלי לאירוע הבא מספר שבועות לאחר מכן- אולטרה יוני בערבה.

בסוף פברואר התאספו למעלה ממאה משוגעים ובהם 20 משוגעים במיוחד, בחוות בראשית בדרום הנגב בשביל לעשות הקפה במדבר בליל ירח מלא. ההקפה עלתה עד חצבה עברה את הכביש וחזרה דרום מצד הערבה. 84 ק"מ של לילה מדברי קסום ובוקר קריר עברו עלי בנינוחות יחסית בדרכי לקו הסיום. חרגתי במספר דקות מ-8 שעות וזה הספיק לי למקום הראשון. זה היה כרטיס כניסה ראוי לעולם האולטרה אך חסר משמעות מבחינת היעד העיקרי, 7 הנקודות לאולטרה מון בלאן. הייתי רעב לעוד.

כשבועיים לאחר מכן אחי היקר הביא לידיעתי שמירוץ י-ם אל ים, 125 ק"מ של שביל מגן החיות התנ"כי בירושלים ועד מרכז דניאל לחתירה בנמל ת"א, נותן רשמית 3 נקודות למון בלאן. לקח לי שעתיים להחליט אם אני יוצא להרפתקאה הזאת. זה היה בלתי נמנע. הייתי נרגש ומפוחד בו זמנית. זו גם הפעם הראשונה שעלתה בי השאלה שמהווה המוטיב לכתבה הזו. וכך,חמישה שבועות לאחר יוני בערבה, מצאתי את עצמי על קו הזינוק של הרפתקאה אפית קשה ומלאה בטעויות מצד המארגנים. לקח לי 15:50 שעות לסיים את אחד המירוצים היותר קשים שאי פעם עשיתי. התוצאה נתנה לי את המקום השני ואת שלוש הנקודות הנכספות.

בנקודה הזאת כבר היה ברור לי שמירוץ האולטרה הבא יהיה האתגר של סלומון בזוגספיטז (הם מבטאים את זה צוקשפיץ) בגרמניה. זו נראתה לי הדרך המרתקת והפסטורלית ביותר להרוויח את הנקודות הבאות. עם זאת, לאחר 125ק"מ (132 אבל מי סופר...) הרגשתי כבד ועייף. הייתי צריך להגיע לקצוות חדשים של מהירות בכדי לגרות את השרירים ולהחזיר לעצמי את סגנון הריצה התחרותי שלי וכמובן שהייתי צריך גם להביא את עצמי לרמות חדשות מבחינת כוח וסבולת שכן מדובר בשפע עליות וירידות בתנאים אלפיניים. זהו תוואי שטח מאוד לא סלחני לאלה שאינם מוכנים אליו.

ראשית כל, החלטתי לשחרר את הרגליים במירוץ מהיר ל-10ק"מ והתייצבתי על קו הזינוק בהרצליה כשלושה שבועות לאחר האולטרה. מיותר לציין שקבינט הבוקר בקפה דומיניק ובראשם חברי היקר קובי צבילה נבאו לי שחורות למירוץ הזה. הבנתי אותם. גם לי היו ספקות לגבי מידת ההתאוששות הפיזית שלי. השיעור המדהים שלמדתי מהמירוץ הזה זה שחשיבה של רץ אולטרה ניתנת ליישום מוצלח במירוצים קצרים. אני זוכר את עצמי נאבק בקצב ריצה של איזור ה-3:40 לק"מ, קצב שלא יעלה על הדעת בעולם האולטרה. באותם רגעים חשבתי לעצמי: "אתה עוד רגע מסיים 7-ק"מ. יש לך עוד 11 דקות לסיום. במונחי אולטרה זה מספר שניות...זה קלי קלות!" וכך עצרתי את השעון על 36:10 ושיפרתי את השיא האישי בכמעט 40 שניות.

אך מה אם השיפועים? עם הכוח ברגליים? מהירות לא תעזור לי הרבה באלפים. בשביל להרגיש מוכן לתנאים של צוקשפיץ הייתי צריך להכניס פן ייחודי ומזוכיסטי לאימונים שלי. חדר הכושר זאוספורט שמאפשר לי לאמן ולהתאמן בשטחו ותומך בי מ-2009 שוכן במגדל משה אביב הידוע גם כמגדל הגבוה ביותר בישראל עם 74 קומות ו-1480 מדרגות מקומת החניון התחתונה ועד לקומת המזגנים העליונה. בשיא סרגל המאמצים שלי עליתי את המגדל 9 פעמים בשעתיים ורבע. הירידה חזרה הייתה במעלית ואיפשרה לי 3 דקות של חסד בין סט לסט. זה היה מכובד ותרם לי רבות אך זה לא היה מספיק. חברי רץ האולטרה אלון גלעד ואושיית האולטרה יוחנן מור צרפו אותי לאימון עליות במנרה. גם זיו צויגהפט, אלוף ישראל ב-100 ק"מ הצטרף אלינו ותרם מניסיונו עם מקלות נורדיים וטכניקות ריצה שונות בעליה וירידה. פעמים מנרה עד הרכבל העליון וחזרה בריצה בירידה לימדו אותי פרקים חדשים על כאב שוקיים אבל בעיקר הראו לי שהבעיה הטכנית העיקרית זו הריצה בירידה. גם ברגעים אלה כשאני מתארגן לגרמניה אני מרגיש שעדיין אין לי מספיק ידע טכני ותרגול בשביל לתקוף ירידות תלולות בבטחון גם אחרי 90 ק"מ כי יהיו כאלה והן יחכו לי אי שם בגרמניה.

בעוד שבנושא הירידות לא היה לי מספיק זמן ומקום לתרגול, עליות יש בשפע בעבור מי שמחפש את האתגרים המטורפים. מירוץ המדרגות של חיפה המתקיים מדי שנה הינו אתגר פופולרי וראוי לשמו. 3 ק"מ מכיכר צרפת בעיר התחתית עם מקטעי מדרגות בזוויות וקושי שונים בדרך (1075 מדרגות בסה"כ) ו290 מ' עליה מצטברת, עד לגן האם. זה חתיכת קטע מאומץ. אילן גולדמן, אלוף אופני כביש בעברו וכתב ספורט עם כושר מטורף בהווה, הגה אתגר שמתאים לאנשים עם ברגים מעט משוחררים...מקצה ה"אולטרה-אברסט". במקצה זה לקחו חלק עשרה אנשים השנה כשהאתגר היה לעלות את הקיטע הזדוני 30 פעמים ברציפות במגבלת זמן של 18 שעות מ-17:00 בערב ועד 11:00 בבוקר יום למחרת. הירידה חזרה לכיכר צרפת תתבצע באמצעות הכרמלית.

יומיים לפני האירוע המטורף הזה התייצבתי עם חברה שלי שסיימה לימודי משפטים בחיפה ועם אחיה החיפאי על תקן מורה דרך בכיכר צרפת בשביל "להכיר את המפלצת". עלינו פעם אחת עד לגן האם בקצב קל תוך כדי בדיחות לגבי מצב הכושר של המלווים שלי ומצב הבריאות הנפשית שלי...לאחר מכן ירדתי חזרה בכרמלית שאותה הייתי עתיד להכיר היכרות אינטימית שכן זהו אמצעי הירידה היחיד שהורשה במירוץ המטורף הזה, ועליתי חזרה בקצב גבוה בשביל להבין את גודל המאמץ. בסיום הקטע לא היה לי ספק. זה יהיה האימון הקשה ביותר שבצעתי מעודי. פיזית ומנטלית. בשביל להסביר את הסיבה לכך הרשו לי לקפוץ נושא לפסקה אחת.

אחד ממירוצי הרכב המתישים ביותר בספורט המוטורי הוא 24 השעות של הלה-מאן. מסלול מפותל ומאתגר באורך של 13 ק"מ שאותו מקיפות חיות מוטוריות במשך יממה שלאורכה יבחנו הכישורים הטכנים והמנטליים של הנהגים, צוות התמיכה ואמינות הרכב. מי שישרוד יותר הקפות ינצח. אם זה נשמע לכם משעמם תהיו בטוחים שלכל מי שמשתתף או צופה באירוע הזה אין רגע דל אחד. בהקבלה ישירה קיימים היום מירוצי אולטרה ל-24 שעות ואף יותר, שבנויים על הקפה של קילומטר אחד. אני עוד זוכר שכששאלתי את אושיית האולטרה קובי אורן שהשתתף במירוץ מסוג זה, מה מעניין בלרוץ לופים של קילומטר במשך ימים הוא ענה לי במבט מחנך: "ההנאה מריצה באה מבפנים..."

אני נהנה לחשוב שהמקבילה שלי למירוץ הלה-מאן הייתה אתגר המדרגות של חיפה. במשך השעות הראשונות רצתי עם אילן גולדמן, האבא הרוחני של המירוץ, שמאוחר יותר בכתבתו בעיתון הארץ זיכה אותי בכינוי "הקטר הסלבי". כשהתחלתי להזכיר לעצמי שאמנם זה אימון קשה אך זהו רק אימון היה כבר מאוחר מדי. הייתי בנפילת סוכר וקרוב לקריסה פיזית. מה ששימח אותי שמנטלית הייתי חזק. לאחר ניעור רגליים באדיבות חברי הנאמן והמעסה המהולל אולג, ואוכל מושחת עתיר קלוריות שהוגש לי באדיבות חברי המלווה איליה, הייתי מוכן להמשיך. לראשונה בחיי שמתי על אזני נגן mp3. האופי המונוטוני של האירוע דרש את ההסתגלות הזאת וכך נוסף לי פסקול מגוון למאבק הבלתי פוסק בעייפות ובתשישות המנטלית. עם כל עליה הייתה ברורה לי יותר הסיבה לכך שאני ממשיך והרגשתי חזק יותר וחד יותר. ידעתי שלא אנצח. זאת לא הייתה המטרה. אני הולך להפיק את המירב מאתגר השיפועים הזה. הנוכחות של חברה שלי טניה בתחילת האירוע ובסופו הגבירו אף יותר את המוטיבציה שלי. בסופו של האירוע מצאתי את עצמי במקום השלישי עם 27 עליות ב-17:30 שעות. סיימתי 81 ק"מ ו-7850 מ' טיפוס מצטבר. לא הייתי מכווץ ולא הרגשתי צורך לצאת לפגרה. הייתי חד ומוכוון מטרה.היעד הבא-גרמניה.

 


רומן מקבל עיסוי בכרמלית / צילום: איליה רבינוביץ



אם כך, כל חודש מתחילת השנה התאפיין באתגר אחד או יותר שבוצעו בהצלחה. ועדיין עולה אותה השאלה:"האם אני מסוגל? האם יש לי את זה ברגליים, בריאות? האם אני אצליח לעמוד בציפיות שהצבתי לעצמי?" לכאורה, אין סיבה הגיונית שחששות כאלה יקננו בראשי במיוחד לאור העובדות בשטח ועם זאת, מירוצי שטח ואולטרה מלמדים רצים רבים פרקים בצניעות. אין לדעת מה החוויה הבאה צופנת בתוכה. אין לדעת לאיזה מאמץ פיזי ולאיזה תעצומות נפש אדרש בהרי בוואריה. נקודה נוספת ובעצם המסכמת היא שאין גם סיבה הגיונית לכך שאני רץ אולטרה. אני לא עושה את זה מהגיון, אני מונע מתשוקה. בעוד שאני מתכנן את צעדי בחישובים הגיוניים, נשען על הניסיון והידע שלי ושל גדולים ממני, הריצה עצמה היא ביטוי רגשי וככזה תמיד יהיה בה מקום לשאלות לא הגיוניות אך שם גם טמונה האפשרות להגיע ליעדים ולגעת בפסגות שנראות בלתי הגיוניות...

ביום שבת ה-22 ליוני 2013 בק"מ ה-99 של מסלול צוקשפיץ בגרמניה יונף דגל ישראל. את שאר החוויה אספר לכם בחלק הבא ועד אז Happy Trails !
 

  • רומן בריצת הכנה לאולטרה מרתון סובב עמק

    צילום: שי חזן

סגור