המסע לגרמניה - חלק שני

| שתף |

"לראשונה בחיי הייתי מוכן לפרוש. האם לא הגעתי מוכן? אולי זה פשוט לא היום שלי? אולי מראה ההר האימתני מולי והידיעה שאני אמור לטפס עליו מצליחים להכניע את הרוח הפנימית שלי?. המחשבות מסתחררות לי בראש. מה אגיד לאנשים בבית?" רומן ספיבק חזר מגרמניה.

תאריך: 30/06/13, מאת: רומן ספיבק

החוויה הגרמנית - החלק הראשון

המסע לגרמניה-שיעור זן בבוואריה (חלק שני)

22 ביוני, קרוב ל12 בצהריים, גבול בוואריה אוסטריה, מורדות הר שונברג

"מה מספרך אדוני? " שואל פקח המירוץ בנימוס גרמני. "33, נקרע לי המספר והוא בכיס האחורי..." אני עונה לו בחיוך מנסה להסתיר את הכאב שמשתלט לי על כל הגוף. אני בגובה 1800 מ' לאחר מעבר רכס עם שלוש פסגות גשומות ומושלגות בין 2,100 ל2,200 מ'. כבר הספקתי להתרסק שלוש פעמים ולעקם את הקרסול לרמה שבה אני מתקשה לעמוד על הרגל האצבעות שלי קופאות מהטמפרטורות הקרובות לאפס ששררו על הפסגה, שרירי הרגליים מחומצנים לא מאפשרים לי לפתח את המהירות לה אני רגיל בירידה. מבט על הנוף המרהיב עם העננים שעוטפים את פסגות ההרים וצלילי המפלים ופלגי הנחל הנוצרים מהנמסות השלגים מסיחים את דעתי ואני ממשיך במורד ההר המתפתל. הרגל כואבת. עיניי מחפשות את תחנת המזון הבאה, הרביעית מתוך העשר שפרושות על המסלול. היא אפילו לא באופק. אני חייב לעצור להשתין ו...זה לא קורה. נורה אדומה נדלקת לי בראש. הייתכן שהתייבשתי? אולי בלאגן בכליות? טובים ממני כבר פרשו מהסיבות האלה. מאידך אסור לי לסכן את בריאותי אחרת לא אוכל להיתחרות בהמשך. לאחר מספר קילומטרים ותהיות כואבות בלתי פוסקות הגעתי לתחנה המיוחלת. לראשונה בחיי הייתי מוכן לפרוש. האם לא הגעתי מוכן? אולי זה פשוט לא היום שלי? אולי מראה ההר האימתני מולי והידיעה שאני אמור לטפס עליו מצליחים להכניע את הרוח הפנימית שלי?. המחשבות מסתחררות לי בראש. מה אגיד לאנשים בבית? לספונסר ששילם לי את רוב ההרפתקאה הזאת? למגנוקס ולברוקס שתמכו ועזרו? אני הישראלי היחיד בין 700 מזנקים ואני במשבר הכי גדול שהיה לי מאז שהתחלתי להתחרות ב-2001. מה אני עושה עכשיו?

19 ביוני, 10 בבוקר, תרמינל F , מינכן

לישראלים במינכן יש תרמינל נפרד מאז האירועים שקרו כאן לפני למעלה מ-40 שנה. זה מקל על הליכי הצ'ק אאוט אבל גם גורם לנו להרגיש מבודדים, כמו חיות אקזוטיות ששמו בשמורת טבע. כצפוי, לחברת השכרת הרכב אין את הרכב שהזמנו והם נאלצים לשכנע אותנו להשתדרג בחינם לפאר התוצרת הגרמנית. בניתי על זה. וכך כעבור שעה, אולג ואני דוהרים על מרצדס חדישה במורד בוואריה דרומה ממינכן. מתחת לרכס הגבוה ביותר בגרמניה שוכנת עיר הנופש הידועה גרמיש-פרטנקירשן. בניה בווארית מסורתית, שלל מסעדות שמכינות אוכל טעים ומושחת בעליל ואנשים מסבירי פנים רובם דוברי אנגלית שוטפת. בסמוך לגרמיש, אפילו קרוב יותר לרכס, שוכנת העיירה גריינאו. בכניסה אליה אנחנו מבחינים בפסל של לוגו המירוץ. בגריינאו הפכו את אירוח המירוץ למפעל. כל עובר אורח יודע איפה ימוקם מטה המירוץ וערב הפסטה ומתחם האקספו...וכמובן מכוונים אותנו למלון שלנו, אחד מרבים שעומדים להתמלא בימים הקרובים באנשי אולטרה מנוסים מכל העולם. בעל המלון מקבל את פנינו בכניסה בחיוך. "אתם הראשונים" הוא קורא לעברנו "ולקחתם את החדר הכי יפה במלון...תסתכלו מהמרפסת ותבינו!" אנחנו מודים לו ושואלים היכן המעלית והוא עונה בחצי חיוך שזהו מלון "פיטנס אוריינטד" ואין להם פה צורך במעלית...טוב נו, אחרי הכל באנו ל100 ק"מ באלפים אז שלוש קומות עם המזוודות זה מטרד קטן.

יום למחרת, לאחר שסיימנו עם הארגון הלוגיסטי יצאנו לסייר באזור. רכבל העולה למצפה בגובה 2030 מ' קסם לנו במיוחד. עדיין לא ידעתי שאני צפוי להגיע לאותה הנקודה בחשכת הלילה בעוד יומיים. מזג האוויר היה חם מהרגיל אבל יבש. ידענו שהעננים והגשם יבואו סמוך למירוץ וזאת הייתה מחשבה מנחמת. טיילנו בהליכה מהירה ולעיתים ריצה קלה בשבילים האלפיניים, התפנקנו בקפה ואיך לא- שטרודל. פיזרנו חיוכי התלהבות לכל עבר. עדיין לא היה לי מושג לאיזו הרפתקאה נכנסתי.

21 ביוני, 19:00 בערב, היכל המופעים בגריינאו, מסיבת פסטה ותדרוך

העמסתי פחמימות בוואריות מהבוקר אך עדיין הייתי חייב לבוא לראות את האירוע במלוא תפארתו ולדחוס אל בטני עוד מנת פסטה יחד עם 700 המזנקים לאירוע מחר (והיו גם עוד כ100-0 משתתפים שהיו עתידים לזנק למקצים המקוצרים ל-69 ו-35 ק"מ). נוסף על כך, קפצתי לביתן של המותג שמאמץ את האירוע, סלומון. חיפשתי פיתרון לאיבטוח ושחרור מהיר של מקלות ההליכה המתקפלים שהיו ברשותי. מסתבר שתיק הסלומון שהיה ברשותי לא עוצב בכדי לתת פתרון למקלות מתקפלים אלא רק למקלות טלסקופיים (כאלה שמחליקים לתוך עצמם). אנשי סלומון טענו שכדאי לי לשמור על המקלות במצב פתוח וכך גם לאבטח אותם אל התיק. בשלב זה עדיין לא הבנתי שהמקלות לא יבלו הרבה זמן בתוך התיק...



האווירה הייתה מחשמלת. על פניו של כל משתתף ניתן היה לראות את הסיפור שהוא מביא איתו. חולצות וצמידים של מירוצים אקזוטיים שונים נראו מכל עבר. בוגרי סובבי המון בלאן בשלל גרסאותיהם, אולטרה מרתונים בשוייץ, בספרד ובאיטליה אפילו גם מסיימי 100 מייל בארה"ב נראו יושבים סביב השולחנות. כולם פיזרו חיוכים אדיבים לכל עבר אך עיניהם כבר העידו על כניסה למצב דרוך ומרוכז. חלמתי על זה כמעט שנה והנה אני כאן. הרגשתי בעל זכות וגם לראשונה גאווה לאומית התגנבה לליבי. אני הישראלי היחיד כאן. אני מוכרח לתת ייצוג מכובד. בעודי מהורהר ונרגש הכרחתי את עצמי להירגע וללכת לישון...



22 ביוני,6:30 בבוקר, היכל המופעים בגריינאו, כניסה למתחם הזינוק

לאחר שהעמדנו מסדר ציוד קפדני ואכלנו ארוחת בוקר זריזה ליווה אותי אולג למתחם הזינוק. בכניסה עברתי בדיקה קפדנית בה וידאו שהתיק שלי מכיל את כל הציוד ע"פ התקנון של המירוץ ושאני מרגיש בסדר ואני מוכן לבאות. הבחור השבדי שישן חדר מתחתי באותו המלון זיהה אותי והחל בשיחת חולין בשביל להוריד את הלחץ. שיתפתי פעולה, אחרי הכל גם אני הייתי באותו מצב. הזינוק נפתח בתהלוכת תזמורת בווארית שליוותה אותנו בקצב הליכה לכביש הראשי של העיירה ואז חתכה הצידה ואיפשרה לדבוקת האלופים לעוף קדימה. ה'קדימה' הפך מהר מאוד לקדימה ולמעלה...ואז עוד יותר למעלה בין מפלים ויערות מדהימים אך עם שיפוע היסטרי. רצתי לצידו של אולטראיסט מברלין שסיפר לי שהוא עושה את האירוע הזה בפעם השלישית ובכל אחת מהפעמים הוא מגיע בעשיריה הפותחת בקבוצת גילו.



"הפסגה השניה" הוא המתיק לי סוד של וותיקים "היא הפסגה הנוראית ביותר. לא הגבוהה ביותר אבל ללא ספק התלולה והקשה מכולן", ובאותה נשימה עזר לי לשחרר את המקלות מהתיק. מהקילומטר ה-11 המקלות היו אצלי בידיים...עד סוף המירוץ. לאחר מספר קילומטרים לצידו של הגרמני הבנתי שאני אמנם שומע טיפים שימושיים אך אני בשום דרך לא אוכל לעמוד בקצב הרצחני שהוא מכתיב. העליות נעשו תלולות הירידות טכניות ומפותלות וקצרות מכדי לתת ללב להתאושש מהטיפוסים האינסופיים. בתחנה השניה עוד הייתי מחוייך ושיתפתי פעולה עם המעודדים המקומיים אך בתחנה הבאה שאחריה כבר הבנתי שהעליות גבו את המחיר שלהן ושם גם פגש אותי בשנית הבחור השבדי מהמלון. טיפסנו יחד לגובה 2000 מ' מספר קילומטרים לפני הפסגה הראשונה. שם גם נפלתי בפעם הראשונה. קמתי והודיתי לו על עזרתו אבל גם הבנתי שגם הוא מהיר מדי בשבילי. "זה לא היום שלי" חשבתי לעצמי "ואני רק בשליש מירוץ" מאחורי ראיתי רץ שוויצרי גדול מימדים. הוא נאבק בעליה וחרק שיניים. ללא מילים הבנו את המצב אחד של השני והובלנו אחד את השני עד הפסגה ואז המשכנו לפסגה הסמוכה לה שהייתה הגבוהה ביותר במירוץ. 2200 מ בערפל סמיך, טמפרטורה שקרוב לאפס וממטרים קצרים שמקפיאים את העצמות חיכו לנו בפסגה. באחד המעברים המושלגים בדרך למטה נפלתי בפעם השניה. הייתי חייב להמשיך לנוע והדרך לנוע בירידה המטורפת הזאת הייתה לדלג בין המדשאות שלא הספיקו להתמלא בבוץ כתוצאה מהשלגים הנמסים. עדיין הייתי במצב ריצה כשדילוג לא מוצלח גרם לי ליפול בפעם השלישית. כשקמתי גיליתי שאיני מסוגל לדרוך על הרגל. הייתי חייב להמשיך להתקדם. כך הפכתי מרץ אולטרה בקצב גבוה ליצור זוחל ומעורר רחמים. האלפים הגרמנים הביאו אותי אל הברכיים והמחשבה על פרישה מהמירוץ התחילה להתגנב ולהטריד אותי ללא הרף.

22 ביוני,14:25 בצהריים, תחנת האכלה וביקורת v4

עמוק בתוך המשבר שלי, אני מתקשר לאולג שמחכה לי ביישוב מיטנוואלד בעוד 20 ק"מ והוא בטון קר מודיע לי שאם זה המצב כדאי לי לפרוש. אני מתקשר לבת זוגתי טניה והיא אומרת שמבחינתה אני כבר גיבור ושאסור לי לסכן את עצמי ועדיף שאפרוש. האנשים האלה אוהבים אותי אבל הם אינם אנשי אולטרה. "זיו, אני בגבול גרמניה אוסטריה לאחר 40 וקצת קילומטרים ויש לי בעיה" אני יורה לתוך הנייד בקול שבור. זיו צויגהפט, אלוף ישראל ל-100 ק"מ הבין בדיוק על מה אני מדבר. "שכח מהרגל זה שטויות", הוא עונה בקור רוח "בשביל לטפל בבעיה של מתן שתן אתה חייב להעלות את ריכוז המלחים בגוף", זה היה הטיפ שחיפשתי. קפסולת מלח וקערת מרק חם בתוספת מלח טיפלו במצב. ידעתי שהדרך היחידה לנצח את חוסר הבטחון המנטלי שאני חווה עכשיו היא לצאת אל ההר שמחכה לי. אותו ההר שתואר בפי הרץ מברלין כטיפוס הקשה ביותר במירוץ. הודעתי לאולג שאני ממשיך ויצאתי לדרך. יחד איתי יוצא רץ נורווגי ואנחנו נעזרים אחד בשני בזיגזג האינסופי בין עצים שורשיים ואבנים במעלה ההר. הוא שואל מאיפה אני ואני עונה לו. הוא שואל אם זה נכון ששקלתי פרישה בתחנה האחרונה ואני מהנהן בחיוב. “You can’t quit, You are fucking Israeli!” הוא יורה לכיוון שלי והגאווה הלאומית שלי גואה בי. הוא צודק. יש לי הרבה על הכתפיים, מעבר להישג שלי אבל ברגעים האלה כשאני מטפס במעלה ההר נלחם ודוחף את עצמי אל מקומות חדשים אני מתחיל להבין כמה אני קטן ביחס להרים האלה וכמה אני נתון לחסדיהם. אני עולה על פסגת ההר ומבין שמשהו אצלי בפנים מתחיל להשתנות. אני מתכופף לוקח מעט עפר בין ידי ומריח אותה. מביט אל האופק ומבין שעברתי את הסף של עצמי. "אז איך אתה מרגיש?" שואל אותי ידידי הנורבגי, "כי אני בקושי יכול לעמוד..." "האמת, אני מרגיש את הצורך לרוץ", חייכתי אליו והתחלתי לרוץ במורד ההר. שחררתי את הגוף והגברתי את הקצב. לא הבטתי בשעון והראש החל להתרוקן ממחשבות. הייתי במצב מדיטטיבי לחלוטין. מרוכז בכאן ובעכשיו.


22 ביוני, 17:20 הקילומטר ה55. עמדת האכלה וביקורת רפואית

הפרמדיק מסתכל עלי ומודיע לי שאני נראה מעט חיוור ואני צריך לאכול קצת...אבחנה מדוייקת. אני מחליף את הז'קט שיש עלי למשהו מעט יותר חם כי אני יודע שמעכשיו זה רק ילך ויתקרר. בשלב זה גם הבנתי שאני הולך לסיים את המירוץ הזה בחושך וחשוב מהכל, התחלתי להבין שיש סיכוי טוב שאני הולך לסיים אותו...
אני נתקל בשוויצרי הענק שעלה איתי לפסגה הראשונה ומציע לו לרוץ איתי את ה-10 ק"מ הבאים שהם הנוחים במירוץ. בדרך לתחנה השישית הוא מספר לי שהוא גר בעיירה השוויצרית אינטרלאקן המפורסמת בקיום מרתון ההרים המפורסם ואחד הקשים בעולם, יונגפראו מרתון. מתוך 20 הפעמים שהאירוע התקיים הוא השתתף בו 12 פעמים ופעמיים גם זוגתו הצטרפה אליו. עולה לי התובנה שאני נחשף כאן לאנשים עם סקאלת בריאות אחרת, רמה אחרת של שאיפות ורמה אחרת של הישגים. אני מגביר את הקצב ורץ דרך שביל בשמורת טבע קסומה שמביאה אותי לעיירת גבול עם אוסטריה, מיטנוולד. עוד 35 ק"מ לסיום ואני מרגיש חזק מתמיד למרות שהגוף מראה סימני עייפות. אני מבין שאולג לא הצליח למצוא את התחנה עם הרכב ומודיע לו שאני יוצא לדרך. גם הקילומטרים הבאים עדיין נוחים ומאפשרים ריצה יותר מהליכה. השמש עדיין מעל ההרים אך זה נראה שלא נשארו לי יותר משעתיים של אור. אני מתכונן מנטלית לפסגה האחרונה של המירוץ. ב-12 ק"מ של עליה אני אמור לעלות למעלה מ-1200 מ' לאותה תחנת הרכבל שבה טיילתי שלשום עם אולג. לאחר מכן צפויים לי 9 ק"מ של ירידה תלולה ועוד 1500 מ' שטוחים לקו הסיום. אני יורד ירידה כואבת ומשופעת אל התחנה ה-8 הממוקמת לרגלי ההר, שם על עצמי פנס ראש ומודיע בנימה משועשעת: עכשיו מתחיל הבידור האיכותי! חוש ההומור הציני שלי מושך אחרי חבורת רצים ואנחנו מתחילים לטפס אל ההר.



23 ביוני 02:15 הק"מ ה94, תחנת האכלה 9\10.

העליה להר הייתה קשה אבל התנחמתי בכך שב-1610מ' גובה תימצא התחנה המבורכת. ברגע שעברתי את הפסגה הבנתי שהעליה הייתה עוד מתנה. ההר שומר את הטוב ביותר לסוף...לראות את אותה התחנה מצידה השני סימל את תחילת השלב האחרון, הירידה לגריינאו. רק 6 ק"מ של ירידה תלולה מפרידים ביני לקו הסיום. עם תחילת הירידה עוד ניסיתי להילחם ולנסות לבלום עם שארית השרירים שעוד הגיבו ברגלי ואז פשוט שחררתי. נזכרתי באותם רגעים בהם חשבתי לפרוש וברגע המכונן שהגיע מספר קילומטרים לאחר מכן ופשוט הרפיתי ונתתי לעצמי לזרום כלפי מטה. הדרך הנכונה ביותר לתאר את המצב הזה היא שהרגשתי שאני רץ עם ההר ולא מנסה לעצור אותו או להילחם בו. כל החושים שלי התחדדו וכולי הייתי מרוכז באלומת פנס הראש שלי. לאחר שנה של אימונים ומירוצים הנה זה מגיע. הירידה בסופו של דבר מגיעה לסופה ואז קילומטר וחצי של אספלט נוח ומואר מובילים אותי אל קו הסיום לאחר 19 שעות ו-44 דקות. השעה 3 בבוקר. כמות האנשים שנוכחים בקו הסיום מורגשת ונוכחת למרבה ההפתעה. הכרוז מודיע על בואו של הרץ מישראל ופרץ של התרגשות שוטף אותי. לאחר שאני מקבל את החולצה והמדליה אולג עוזר לי להגיע למלון. אני מכריח את עצמי להיכנס למקלחת, גומר חצי בקבוק מים עם כדור מגנזיום ונופל שדוד על המיטה.

הבוקר שאחרי 8:45
אני קופץ מהמיטה בבת אחת ומגלה שאני מכווץ ברוב חלקי גופי. הירידה במדרגות אל הלובי היא משימת אולטרה לכל דבר. החזרת הצ'יפ וקבלת תיק החפצים שלי שהועבר לק"מ ה-55 עוברת חלק ומהר ובדרך חזרה למלון אני עוד רואה את הרץ שמגיע רגע לפני שעת סגירת המירוץ. חבורה של רצים שסיימו זה לא מכבר משכנעת אותי שבירה זה טוב להתאוששות ומביאה אותי למצב היחיד בחיים בו שתיתי בירה לפני ארוחת בוקר. הראש שלי מלא בזכרונות וחוויות מהיממה האחרונה, אני מסתכל מעבר לשולחן אל קיר התוצאות והמספרים מדברים אלי: 700 זינקו. 519 סיימו. הגעתי מקום 209. 97 בקבוצת גיל (גברים כללי). לא מה שציפיתי...אבל בעצם, הרבה יותר ממה שציפיתי.

קשה לתאר את עוצמת החוויה הזאת שמביאה אותך כל כך קרוב לייאוש מוחלט ושולחת אותך לחפור במקומות העמוקים ביותר שקיימים בך כאתלט וכאדם, ואז מביאה אותך בסערת רגשות לשיא האושר וההבנה כי ברגע הנוכחי הצלחת לתת את המיטב שבך וזה היה מספיק בשביל להגיע לסיום ולהרגיש מנצח. אבל זו מהות של האולטרה עבורי. אני שמח שנפלה בחלקי ההזדמנות לקחת חלק באירוע המדהים והקיצוני הזה. אני מודה לכל מי שתמך, שאל , התעניין ועקב. הגעתי לגרמניה כרץ למרחקים ארוכים שסיים מירוצי אולטרה. אני עוזב כאיש אולטרה שחושב למרחקים ארוכים.

 


 

סגור