הסיפור שלי - Salomon 4TRAILS 2013

| שתף |

"חובש מטעם המארגנים שהיה מעט מאחור, שמע את הצעקות והגיע אלי במטרה אחת- לפנות אותי...ניסיתי לשכנע אותו שאני בסדר ושזה תיכף יעבור. משום מה (כנראה בגלל העוויתות...) הבחור לא השתכנע בקלות...הוא חייך בנימוס והודיע בקשר למאסף שבק"מ ה-20 'זרוק עוד אחד ושיאספו אותי כשהם מגיעים'..." פנו חזר ממסע ה-4טרייל שלו, ומספר איך היה.

תאריך: 01/08/13, מאת: *אביפל (פנו) קוטר

27.05.11, 11:32 יום שישי. מגרש בית הספר של יהלי, בני היקר, משחק כדורגל הורים וילדים.

ריצה אחרי הכדור הותירה אותי עם גיד אכילס קרוע בשלוש נקודות שונות- קרע אחד של 80% ושני קרעים נוספים של כ-50% כל אחד.
בתחילת תהליך ההחלמה, שכלל שלושה חודשי גבס מהאגן, כשמונה חודשים מבלי לדרוך על רגל שמאל, קביים, מגף מיוחד עם הגבהה לעקב ושאר ירקות... קראתי, (מה עוד יכולתי לעשות?) על מרוץ של 4 ימים באלפים עם טיפוס מצטבר של כ-10,000 מטר וכ-160 ק"מ בסך-הכל.
לא חשבתי פעמיים (יש שאומרים שלא חשבתי כלל...) ועל הגבס נכתבה, בעזרתה האדיבה של זואי, ביתי הבכורה, ההצהרה הבאה: " המטרה: 2013 TRAILS4"
כך התחילה הדרך שלי לקראת המרוץ.

האימונים למרוץ ערכו כ-9 חודשים (השיקום שלי החל הרבה קודם-אבל זה כבר סיפור אחר...) וכללו שלושה חודשי בניית בסיס, חיזוקים (אלפי עליות מדרגה על רגל אחת עם משקל הולך וגדל על הגב ועוד...) גמישות, טיפולי פיזיותרפיה כואבים שהתחילו ,כאמור, עוד קודם ונמשכו לתוך תכנית האימונים ועליה הדרגתית ועיקשת בנפח הריצה.
לאחר שלושת חודשי הבסיס נמשכה עלית נפח הריצה ובהדרגה נוספו העליות לאימונים. במסגרת האימונים לקראת המרוץ הייתי מכתיב קצב (PACER) במרתון טבריה ובמרתון ירושלים שהיוו שיאים קטנים בדרך. הר לעמק נבנה כהדמיה למרוץ ובו רצנו את כלל המרחק (212 ק"מ) בארבעה קטעי ריצה וביניהם קטעי מנוחה קצרים כאשר המטרה הייתה לדמות את העייפות בארבעה ימי ריצה רצופים עם התאוששות חלקית בין הקטעים. במהלך האימונים טפסנו (ולא פחות חשוב- ירדנו) כל הר אפשרי בצפון הארץ- תבור, מירון וכמובן החרמון. לכך נוספו אימוני מדרגות רבים, אימונים טכניים של עליות וחשוב מכך של ירידות. התאמנו על שימוש נכון במקלות הריצה ועל אכילה נכונה בריצה מתמשכת מסוג זה.
תאריך המרוץ הלך והתקרב ואתו הלכו וגברו החששות. מצד אחד הרגשתי מוכן וידעתי שעשיתי הכנה טובה ויסודית ומצד שני, מעבר לחששות הרגילים והמובנים לקראת אתגר בסדר גודל כזה, נוספו הספקות ביכולת גיד האכילס שלי לעמוד בעומס האדיר שמצפה לו.
בסופו של דבר, כמו שקורה תמיד, הגיע ה-7 ליולי. הקבוצה שלי ( TEAM RACE READY ISRAEL) מנתה 4 חברים- נטע, יניר, יעל ואני (בתמונה). טסנו למינכן ולאחר לילה אחד בעיר וחצי יום שנוצל לקניית מתנות חפוזה וממוקדת לאשתי ולילדים נסענו לגרמיש, העיירה שממנה מתחיל המרוץ .

את היום לפני המרוץ ניצלנו להכנות האחרונות – אספנו את ערכות המשתתף ,עברנו שוב ושוב על המפות ועל תכנית הריצה ליום המחרת ובעיקר ניסיתי (בלי הצלחה) להירגע.
אחר הצהריים הגיע מהר, מהר מדי – טקס פתיחה ,ארוחת פסטה ותדרוך לקראת יום הריצה הראשון שבאופן לא מפתיע הצליח להעלות את רמות החרדה לשיאים חדשים.
באופן כללי סדר היום בכל ימי המרוץ היה דומה: שעה וחצי לפני הזינוק נדרשנו להשאיר את התיקים (קיבלנו תיק מרוץ גדול שאותו העבירו המארגנים מדי יום למלון הבא), ארוחת בוקר, כ-50 דקות לפני הזינוק הגיע השאטל לקחת אותנו לנקודת הזינוק, 15 דקות לפני הזינוק תדרוך אחרון ואת שאר היום העברנו, פחות או יותר, בריצה.
לאחר הריצה- ב- 17:30 ארוחת פסטה, טקס הענקת פרסים למנצחים היומיים, ההפחדה היומית לריצת יום המחרת (המארגנים קראו לזה- תדרוך...), בשעה 20:00 בערך הסעה למלון, התארגנות לקראת היום הבא ולילה טוב.

 

היום הראשון- 10.07.13 (אוסטריה) - EHRWALD (גרמניה) GARMISCH 



לאחר לילה מתוח, ללא שינה, (המארגנים עשו עבודה טובה והצליחו להפיג את שרידי שלוות הנפש שעוד נשארה בי בתדרוך האחרון), התייצבתי על קו הזינוק ב-9:45. לאחר תדרוך קצר, בדיוק ב-10:00 יצאנו לדרך, כל ההתרגשות מתנקזת לרגע אחד ונותר רק לקוות שהמתח יתפוגג בקילומטרים הראשונים של הריצה. תקווה זו מתפוגגת די מהר ואני מרגיש שמשהו לא טוב קורה- כבר מהמטרים הראשונים אני אמנם נושם, אבל התחושה שמלווה אותי היא שהאוויר לא באמת מגיע לריאות. אני מייחס את העניין להתרגשות העצומה וללחץ ומנסה להירגע ולשכנע את עצמי שתיכף אכנס לריצה ושהכול יסתדר. אחרי 2.5 ק"מ מתחיל המרוץ האמיתי עם עליה חדה, לאורך סינגל ארוך ומפותל. התחושה הרעה לא עוזבת אותי, אני עדיין לא מצליח לנשום כמו שצריך ולקראת סוף העלייה השלישית (אי שם באזור הק"מ ה-20 של המרוץ) אני מוצא את עצמי זרוק בצד הדרך עם התכווצות שרירים כללית- כל שרירי הרגליים וכדי שיהיה מעניין ,גם שרירי הידיים מכווצים. למזלי הטוב קרו שני דברים: 1- זוג רוסי שהגיע מיד אחרי ובהה בי בלי לחשוב לרגע לעשות משהו ,מלבד לצרוח. 2. חובש מטעם המארגנים שהיה מעט מאחור, שמע את הצעקות והגיע אלי במטרה אחת- לפנות אותי. במקום להודות לו על היוזמה סירבתי בתוקף להתפנות וניסיתי לשכנע אותו שאני בסדר ושזה תיכף יעבור. משום מה (כנראה בגלל העוויתות...) הבחור לא השתכנע בקלות. בסופו של דבר, הצלחתי לשכנע אותו והבטחתי לו להזמין אותו לבירה בסיום המרוץ. הוא חייך בנימוס והודיע בקשר למאסף שבק"מ ה-20 'זרוק עוד אחד ושיאספו אותי כשהם מגיעים'.

לא ברור לי לגמרי מה בדיוק קרה. כפי הנראה מדובר במספר גורמים שחברו להם יחד להתכווצות אחת גדולה. באותם רגעים היה לי ברור שכדי לסיים את היום הראשון אני חייב קודם כל להירגע . בעזרת החובש מצוות ה-TRAIL4 שעזר לי לשחרר את הרגליים המכווצות, בעזרת צריכה מוגברת של כדורי מגנזיום וכדורי מלח שהתחילה כבר בשלב מוקדם בגלל התחושה הרעה ובעקבות מנוחה של כ-15 דקות התחלתי לאט לאט לחזור לעצמי, השרירים השתחררו בהדרגה עד למצב שבו הצלחתי לקום ולהמשיך ולהתקדם. ההתקדמות מכאן והלאה הייתה זהירה מאוד והמטרה שעמדה לנגד עיני לסיים את היום הראשון ובעיקר לא לאפשר לשרירים להתכווץ שוב.
בקצה העלייה חיכתה לי יעל שהרגישה שמשהו לא טוב קורה וגילתה (שוב ושוב) מה היא חברות אמיתית ומנקודת הביקורת השנייה ועד לסיום המרוץ רצנו יחד.

משלב זה ועד לסיום היום הראשון עברה הדרך ללא תקלות נוספות ומלבד גשם שוטף ב-5 הק"מ האחרונים שדווקא תרם לשיפור מצב הרוח, לא היו אירועים מיוחדים.
סיום כל שלב במרוץ היה דומה מבחינה מנטאלית: בק"מ האחרונים הייתה תחושה של הקלה והתרוממות רוח, מצב הרוח משתפר ואתו התחושה הכללית. התחושה הטובה מלווה אותך עוד כ-10 דקות אחרי מעבר שער הסיום והכרזת שמך על ידי הכרוז. מהר מאוד מתחלפות התחושות הטובות בחששות ובדאגה לקראת היום הבא.


היום השני- 11.07.13 (אוסטריה) IMST- (אוסטריה) EHRWALD

אירועי היום הראשון ליוו אותי במהלך הערב והלילה. ככל שהתקרבה שעת הזינוק כך עלה מפלס הלחץ והחרדה לקראת היום המפרך שמצפה לנו. היום השני במרוץ הוא אחד משני הימים הקשים - קצת יותר מ-45 ק"מ , טיפוס מצטבר של מעל 2700 מטר וגרוע מכך, יותר מ-2900 מטר של ירידות חדות. ההזנקה נקבעה ל 07:00 בבוקר וחיכה לנו יום ארוך שלהערכתי היה אמור להמשך כ-10 שעות. היום התחיל בטיפוס חד של 500 מטר לאורך 6 ק"מ שהסתיימו על גדת אגם מדהים ביופיו (העובדה שהצלחתי להתרשם מהנוף בשלב זה די עודדה אותי..). לאחר 4 ק"מ נוספים הגענו לנקודת הביקורת הראשונה וממנה התגלה לנו מה צופן העתיד הקרוב – טיפוס אנכי בשלג של כ-600 מטר...

בסופו של עניין, הטיפוס בשלג לא היה נורא כמו שחששתי (בעיקר מפני שמדובר בטיפוס איטי בתור של כ-200 רצים...). כאשר הסתיים הטיפוס התברר כי החלק המאתגר עדיין לפנינו ושכעת עלינו לרדת את מה שטיפסנו בעמל רב לצד השני במדרון חלקלק שמשלב שלג וסלעים לא ידידותיים...
הזמן חלף לאיטו, השעות חלפו וקו הסיום הלך והתקרב. לאורך כל היום שמרנו על מרחק בטחון סביר מה- Cut Off ובמקביל הייתי קשוב לגוף ולקחתי מגנזיום וכדורי מלח בכמויות מסחריות (תוך הקפדה על מתן שתן סדיר). החשש שאירועי היום הראשון יחזרו פחתו ככל שהתקרבתי לקו הסיום אבל לא נעלמו לחלוטין. הטיפוסים המשיכו להיות בלתי נתפסים והירידות ארוכות ותלולות. ביום השני למרוץ התברר שאחד הקשיים הגדולים הוא להישאר מרוכז בקרקע ובמכשולים שבדרך כל כך הרבה שעות ברציפות.
בסופו של יום ארוך, חציתי את קו הסיום אחרי 10:38 שעות. לאחר 5 דקות החסד הודיע הכרוז שהוחלט להאריך את מועד ה-Cut Off ב-15 דקות בגלל שהטיפוס בשלג בתחילת היום התארך. לאחר מספר דקות נוספות הודיעו כי מאחר וכ- 40 רצים עדיין נמצאים בדרך בין נקודת הביקורת האחרונה לקו הסיום הוחלט לאפשר לכל מי שהגיע בזמן לנקודת הביקורת השלישית לסיים את היום.
כך הסתיים היום השני- החצי הקל מאחורינו....


היום השלישי- 12.07.13 (אוסטריה) LANDECK- (אוסטריה) IMST


היום השלישי נחשב ליום הקל מבין ארבעת ימי המרוץ- "רק" 33 ק"מ ,טיפוס מצטבר של 1800 מטר בלבד (בטיפוס אחד רצוף של 15 ק"מ, אבל למה להיות קטנוניים..) ולקינוח ירידה תלולה מאוד של 11 ק"מ. בקיצור- יום קליל מאוד שמסתיים מוקדם ומשאיר זמן התאוששות של מספר שעות נוספות עד ליום הרביעי. ממש נשמע מבטיח- הבעיה התחילה כבר עם ההשכמה והירידה מהמיטה- כל צעד הזכיר את הקילומטרים שכבר עברנו, הדבר שממחיש את מצבינו בצורה הטובה ביותר היו 4 המדרגות שהיינו צריכים לרדת לכיוון חדר האוכל במלון ושהתבררו כמשימה מורכבת למדי....
היום השלישי עבר בלי תקלות מיוחדות. אחרי כ-5 ק"מ מישוריים שהוכיחו בעיקר שאפשר לרוץ כמעט בכל מצב התחלנו בטיפוס בסינגל שהתמשך מעבר למצופה בגלל פקקים בכניסה אליו. אמנם עדיין עם צריכה מוגברת של מגנזיום ומלח אבל התחושה האישית הייתה כבר טובה יותר, הביטחון ביכולת שלי והתחושה שהרגליים סוחבות כמו שצריך היו תחושות נעימות וטובות. גם כאן שמרתי על מרחק בטחון מהזמן שהקציבו המארגנים לסיום כל מקטע בנפרד וכל היום בכלל ובעיקר שמרתי כוח ליום האחרון ועמדנו בפיתוי לא ללחוץ את עצמינו שלא לצורך.
כאמור, הגענו לסיום מוקדם (06:38 שעות) עובדה שהשאירה לנו זמן לעיסוי עדין ומרגיע לשרירים הכואבים (שהתברר למחרת כהחלטה מצוינת). הסיום המוקדם השאיר לנו זמן להגיע למלון, להתקלח ולסדר את התיק ולהספיק לחזור לארוחת הפסטה ולתדריך בזמן- נקיים, מאורגנים ובעיקר בלחץ לקראת היום הרביעי....



 

היום הרביעי- 13.07.13 (שוויץ) SAMNAUN - (אוסטריה) LANDECK


הגיע היום האחרון המיוחל (לפחות התחלתו של היום, מה שייחלנו היה בעיקר שהיום יגמר...) ללא ספק היום המאתגר והקשה מכולם. כבר בתדריך הערב העכירו המארגנים את האווירה והודיעו שבגלל מפולת סלעים הם נאלצים להאריך את המסלול ב 2.5 ק"מ נוספים (כאילו ש 47.5 ק"מ לא מספיקים...) באותה נשימה הם דאגו גם להרגיע שקטעי הריצה בשלג, למרות שהם ארוכים יותר מאשר ביום השני, הם הרבה פחות טכניים... (מה שיתברר בהמשך כשטות גמורה למי שמימיו לא עשה סקי...).
דווקא בבוקר היום האחרון הרגשתי טוב. מיום ליום הלכתי והתחזקתי, העיסוי מהיום הקודם עזר פלאים, הורדתי את כמויות המגנזיום והמלח והתחושה הכללית הייתה שאולי, בכל זאת, זה אפשרי. העליות היו עדיין ארוכות כאורך הגלות ולפעמים היה נדמה שהן לא יגמרו לעולם. הירידות בתורן גרמו געגועים עזים לעליות, אבל פתאום שמתי לב שהנופים עוצרי נשימה, שלאחרים מסביב קשה לא פחות ובכל צעד שעבר עלתה ההתרגשות לקראת קו הסיום המיוחל.

שיא הטיפוס ביום הרביעי הביא אותנו לנקודה הגבוהה ביותר במרוץ (2787 מטר). 2 הק"מ האחרונים בדרך לשיא הגובה היו בשלג לסירוגין ואכן היה פחות נורא מאשר ביום השני. משיא הגובה המשיכה הדרך כ-3-4 ק"מ בשלג. הרצים שירדו לפנינו יצרו בשלג שתי מסילות בעומק חצי מטר שהלהיבו מאוד את האירופאים שהחליקו על העקבים במהירות כאילו שהם נמצאים בחופשת סקי.... אני לעומתם דידיתי בזהירות צעד אחרי צעד בניסיון נואש לא ליפול. אחרי שנאלצתי לקפוץ הצידה בפעם המי יודע כמה כדי לפנות את השביל לגולשים החלטתי שכנראה הפתרון הוא נעוץ בגלישה ולא בהליכה. הניסיון לחקות את הגלישה במדרון הסתיים אחרי 10 שניות כשאני קבור בשלג לקול צחוקה של יעל....

הירידה התמשכה גם אחרי שצלחנו את השלג. למרבה הפלא, ולראשונה במרוץ, הירידה הייתה בשיפוע יחסית נוח, על שביל רחב ומלבד חציית מספר פלגי מים שלא עשו עלי שום רושם (ממילא הייתי רטוב לגמרי...) רוב הדרך למטה עברה בריצה. הירידה הסתיימה על גבול אוסטריה - שוויץ בנקודת הביקורת האחרונה. בננה אחרונה וקולה לדרך. נשארו עוד 8 ק"מ מישוריים (יחסית) עד לסיום. המתנדבים בסיום כבר מברכים וכך גם הרצים והתושבים המעטים שחלפנו על פניהם בדרך לשער הסיום. 320 מטר לסיום - שטיח הביקורת האחרון, אני מתקשר הביתה ומבקש מאסתי והילדים לעבור איתי את קו הסיום- כחלק בלתי נפרד מהמסע שלי וכמי שהיו שותפים לדרך היה לי חשוב שיהיו שם בשבילי גם בסיום. לאחר שחציתי את שער הסיום יחד עם יעל (אין מספיק מילים לתאר עד כמה היא נפלאה), מישהי תולה עלי מדליה ולראשונה בשנתיים וחודש וחצי אני מרשה לעצמי להתפרק. עברתי את שער הסיום הזה אלפי פעמים, בחלומות ,באימונים, לפני השינה ובעצם בכל הזדמנות ובכל מקום ועדיין, אני מתקשה להאמין ולשלוט בעצמי. כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה תסכול, קשיים ורגעי משבר מתנקזים לרגע אחד קצר.
עכשיו אני יכול להצהיר-ניצחתי את הפציעה!

לסיכום - כמאמן, למדתי רבות בקשר להכנות לTRAIL 4 הבא (כן, אני מתכנן להוציא משלחת גם בשנה הבאה). הגענו אמנם מוכנים מאוד והיינו בשיא בזמן הנכון, אבל אין חכם כבעל ניסיון...
 

ואי אפשר בלי כמה תודות לסיום:

לחבריי למסע - נטע ,יניר ויעל שהיו שותפים לכל רגעי הלחץ, הקשיים והשמחה.
לנטע על רוח ספורטיבית ונחישות בלתי נתפסת שאמנם הביאו אותה פצועה (שברי מאמץ חמורים) לקו הסיום אבל מלמדים דבר או שניים על הרוח והיכולת האנושית להתעלות כשצריך.
ליניר שהיה שם תמיד ברגע הנכון וידע לשמור על פרופורציות ותמך בכולם גם אחרי שנפצע.
ליעל שהוכיחה לאורך כל הדרך חברות אמיתית וחסרת פשרות מהי.
לחברי קבוצת הריצה היקרים שלי, מרת"א עמקים, שהיו איתי בכל צעד (תרתי משמע) במסע. הצורה שבה עקבתם אחרי התקדמות המרוץ, ההתרגשות הכנה שלכם נתנה לי המון כוח.
ואחרונים לאסתי ולילדים הנפלאים שלי –בלעדיכם כל זה היה אולי אפשרי, אבל לא היה שווה שום דבר.
להתראות באתגר הגדול הבא.
 

 

*אביפל (פנו) קוטר

מאמן ריצה בעל תואר שני בחינוך גופני, רץ מרתון ואולטרה מרתון.
מאמן את קבוצת מרת"א עמקים, מגידו, קב' הריצה-הרגלים מנצחים בחיפה.

סגור