זפת ודבש, אושר וייאוש - סיכום 125 ק"מ

| שתף |

"אתה נגד עצמך. הראש רוצה לסיים. הגוף מסרב. הראש חזק יותר ומחליט להמשיך, אז הגוף מעניש אותך בכאבים". איתן פינקרט מסכם 125 ק"מ במרוץ מי-ם לים.

תאריך: 01/05/13, מאת: איתן פינקרט

אני אוהב את הרגע הזה. עומדים על קו הזינוק. התרגשות אדירה. מאחורינו חודשים ארוכים של אימונים קשים, אינסוף תכנונים ומחשבות. לפנינו לילה חשוך וקר, 125 קילומטר, ובעיקר הלא ידוע.
מרכבות האש ברקע, כמו שקרן מפרו-ספורט הבטיחה. חשמל באויר. יוצאים לדרך. את ההתחלה אני מכיר היטב. צריכים להיות זהירים. להתחיל לאכול מוקדם. לעלות בעדינות ליד קנדי. לרדת בזהירות ביער עמינדב ולעין חנדק. לא להילחם במדרגות של הסטף. לזרום.
אחר כך מסלול לא קשה דרך צובה, רמת רזיאל וירידה לאשתאול תוך כדי מבול. הירידה עושה לא טוב לרגליים. בצומת שמשון מתברברים. המשכנו חצי קילומטר יותר מדי. חוזרים על הכביש. תרשום: 126.
פוגש את גלעד קראוז בתחנת אשתאול. שלום, מה המצב, וממשיכים קדימה.
תחנה הבאה מצפה הראל. עד כאן הכל דבש. מכאן זה יתחיל להשתבש. בשיר חנהל'ה התבלבלה, אלתרמן כתב: "ירח דבש לפני החתונה, זפת אחרי הדבש". את הזפת-בוץ הזה לא נשכח בחיים.

באימונים הכנתי את הגוף לכל מצב. עליות מטורפות, ירידות נוראיות. ריצות בלילה, בבוקר ובצהריים. עליות מתח אינסופיות. רוחות קפואות וגשם, וגם ריצת B2B משולשת של 20-33-40 ביום שישי המפורסם עם ה-35 מעלות חום בצל. במשך חודשים הרגשתי איך הגוף מתקשח לאט לאט ומסתגל לאיתני הטבע. הגוף הופך להיות אבן. רק ככה אפשר להתמודד עם המרחק האכזרי הזה.
אבל כשבוססתי בבוץ בין כרמי יוסף לכפר בן נון, כל רגל סוחבת עוד שני קילו, לא האמנתי שאצליח לסיים את המרוץ. הטבע חזק יותר מכל אבן. במקום לרוץ, אני מוצא את עצמי בועט באדמה כל 20 מטר על מנת להוריד את המלט הדביק הזה. עכשיו ארבע בבוקר, ועל הבעיטות האלה אני אתחיל לשלם בריבית קצוצה בעוד חמש שעות.

כל כך רציתי להגיע טרי לאמצע המרוץ בישפרו מודיעין עם הזריחה, לשתות בנחת מרק חם, להתלוצץ עם המתנדבים בתחנה, להחליף גרביים ולצאת לחצי השני בסערה. במקום זה, אני עומד להגיע כמו סמרטוט רצפה, עם לחץ של זמן על הראש, והגרוע מכל: אין לי שום מושג כמה בוץ עדיין ממתין לי בהמשך הדרך. המחשבה הזאת שוברת אותי.
פתאום אני עובר את הזוג אבי איתן ותרצה. הם מדשדשים בבוץ ומיואשים כמוני. מספרים לי שיש כבר כמה חבר'ה שפרשו. כמו שהם נראים ברור לי שגם הם בדרך לפרוש. אני נפרד מהם לשלום.
נכון שזה מטופש ונכון שזה ילדותי, אבל מסתבר שצרת רבים היא באמת נחמה. אני לא היחיד שקשה לו. יש כבר כאלה שפרשו. זה מרוץ לחזקים שבחזקים. החלטתי, אני אהיה בחבורה המיוחדת שמסיימת.
בכפר בן-נון אני רץ על מרגרינה. עוד מעט הסיוט ייגמר. בזריחה, בדרך לישפרו, אני פוגש את ג'ואי. מה אתה אומר על הבוץ? "צריך לקבל את הכל באהבה", הוא עונה לי ושואל כמה נשאר עד ישפרו. פחות מקילומטר.

ישפרו. אמצע הדרך. שי כבר מחכה לי. הוא ירוץ איתי שתי תחנות עד שוהם. מחליפים גרביים, שותים מרק, ויוצאים לדרך. אין צחוקים. הקטע למצפה מודיעים הוא הכי ארוך. כמעט 12 ק"מ. המון עליות. עוברים מתחת למחלף ענבה. זה פשוט לא ייאמן: יש פה שתי מדינות לשני עמים, זאת של הנהגים שמעל לגובה הכביש, וזאת שמתחת. כל כך הרבה ירוק, רק שני מטר מהאוטוסטרדות האלה.
אבל זה הולך ונהיה קשה. הטבע חזק יותר מכל אבן, וכנראה שאני לא בדיוק אבן. אני כבר 10 שעות על הרגליים. עוד מעט מצפה מודיעים. שי מזכיר לי את מה שאמרתי לו במרתון טבריה: "הכאב הוא זמני, התהילה היא נצחית". אני כבר מצטער שאמרתי את זה. עוד לא תיארתי לעצמי כמה עומד לכאוב לי.
מגיעים למצפה מודיעים ומיד יוצאים לשוהם. מי זה, מי הזבל הזה שאמר שמירושלים לתל אביב זה הכל ירידות? אני רוצה לראות אותו עושה את 'הירידות' האלה. שוהם לא מגיעה. שוהם לא מחכה לי. עוד גבעה ועוד גבעה. הניווט קשה. למזלי יש לי את שי שמכיר את האזור. אבישי מהעבודה מתקשר. "הכל כואב לי" אני אומר לו. לא מצליח להיות נחמד בשיחה.

חצי קילומטר לפני שוהם. פתאום כאב חד בצד של ברך שמאל. מיניסקוס. לא יכול לעשות אפילו צעד אחד. אני בוכה לשי "אני רק רוצה לרוץ". אני רואה את שוהם ולא יכול להגיע לארץ המובטחת. מבין מה עבר על משה.
לאט לאט מצליחים להתקדם. הגענו לתחנה. שי נפרד ממני. אחר כך הוא סיפר לי שהייתי גמור. לא היה לו מושג איך אני יכול להמשיך. זה נכון. הרגל התפרקה. תחילת תנועה גורמת לי לכאבי תופת. אני פשוט מתקפל מכאב.
אבל אני מגלה להפתעתי שכל עוד אני רץ לאט, הכאב חלש יחסית. הכלל החשוב הוא שאסור לעצור. זו תהיה האסטרטגיה שלי. אמנם בתוכנית המקורית הייתי אמור לעבור להליכה במקרה שקשה לי ולחשוב כמה יפים החיים. אפשר לזרוק את התוכנית לפח. אסור לעבור להליכה. פשוט מדקלם לעצמי "אני חזק, אני לא מפסיק לרוץ, הרגל לא כואבת".
אושרת מהעבודה, שגרה בשוהם, שולחת לי סמס: "יו... היית פה הרגע!! מקווה שאתה מרגיש טוב! עוקבים אחריך בפייס..." זה מעודד. אני מתקדם. עשיתי עוד תחנה. אנשים עוקבים אחרי.

הגעתי לאלעד. זה הולך ונהיה קשה מאד. בסינגל הצר של אלעד אני בטוח שהלכתי לאיבוד, אבל מסתבר שזאת הדרך. לעומת זאת את הכניסה שמאלה לפארק אפק מתחת לגשר אני כמעט מפספס. השלט נפל. שני מטיילים שהיו שם פשוט הצילו אותי, אחרת הייתי ממשיך הלאה עד שוק ראש העין.

פארק אפק. 99 קילומטר. 12 בצהריים. רצי השליחים מעודדים אותי מסביב. זה מאד מאד עוזר. ריצה לאורך הירקון. אני מקשיב לתוכנית סופשבוע זוגי בגל"צ. מקווה שהזוג הנחמד יעזור לי לשכוח את הכאבים בשעה הקרובה.
הגעתי לתחנת הוד השרון. כל תחנה זה כאורך הגלות. אני רואה חבר, רץ אולטרה נוסף עומד בצד ומקבל מסז'. הוא אומר שהוא פרש כי שעתיים הוא רק הולך. אין טעם להמשיך. שתי תחנות לסיום.
אני מפורק, אבל נחוש בדעתי, ומודיע לו: "אותי יצטרכו להוריד מהמסלול. אני לא מפסיק בעצמי". הצהרות מפוצצות זה על הכיפאק, אבל זה גם גורם לי לשכוח את הבקבוק עם האיזוטוני בתחנה. אני מגלה את זה אחרי 300 מטר. לעזאזל. אני כמעט בלי שתיה, אבל אין שום סיכוי שאני חוזר אחורה. רק קדימה. חושב רק קדימה.
אני כבר רואה את הבניינים של קריית עתידים. אבל לא מבין כמה אני קרוב או רחוק ומאיזה כיוון אני אמור להגיע. ורטיגו מוחלט.
פתאום מישהו מנופף לי. אולי מסמנים לי לעצור. נגמר המרוץ? לא, זה רון מהעבודה. הוא בא ללוות אותי עד לסיום. המלאך המושיע.


צילום: שי דינור
 

רון מוביל אותי. מנסה להגן עלי מהרוח ומהאופניים שמגיחים ללא הרף מולנו. זה פשוט לא נגמר. אין לי יותר כוחות. נתתי כבר 300 אחוז.
רק עוד 500 מטר. אני רואה מרחוק את יעל עם הילדים. סיימתי. לא צריך יותר את המקלות. קו הסיום. בכי של התפרקות. רצתי 18 שעות. לא מצליח לתפוס את זה.

שואלים אותי אם זה היה קשה. שואלים אותי אם זו חוויה רוחנית. שואלים אותי איך אפשר לעשות דבר כזה. לא יודע מה לענות.
בהתחלה אתה נאבק בכוחות הטבע. גשם, לילה, קור, חום, בוץ, עליות, מרחק לא הגיוני. מנסה להתמזג, לא להילחם. אבל זה עוד החלק הקל.
אחר כך מגיעה המלחמה האמיתית. אתה נגד עצמך. הראש רוצה לסיים. הגוף מסרב. הראש חזק יותר ומחליט להמשיך, אז הגוף מעניש אותך בכאבים.

חיכיתי למירוץ הזה בעיקר כדי לראות על מה מדברים כשמתארים את רגעי השפל האלה שבהם אתה אמור לפגוש את עצמך.
אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת נפגשנו אני ועצמי, אבל בוא נאמר שלא בדיוק שתינו בירה והעלינו זכרונות מהגדנ"ע. זה פשוט היה סיוט שלא נגמר. רצתי 7 שעות על רגל מפורקת, וכל מה שרציתי זה לעמוד ולהפסיק את הכאב.
מצד שני, יש משהו מאד מחזק בהבנה, שהיית בגיהנום הזה וחזרת. האם אני מצטער שעשיתי את זה? לא. האם אני מאושר שעשיתי את זה? בוודאי. מה זה אומר על הקשר בין אושר לסבל? קטונתי.
אולטרה זה מין ערבוב מוזר של זפת ודבש. אושר וייאוש.

מספר מילים לסיכום
במרוץ הזה לקחתי את עצמי לקצה מבחינות רבות. מבחינת הגוף והמרחק. האימונים האינסופיים בבקרים, בלילות ובימי שישי. לקחתי עד לקצה את חיי הנישואים וחיי המשפחה, ובסופו של דבר במרוץ עצמו, הבאתי את עצמי אל מעבר לדמיון. הראש היה חזק, מהבחינה הזו הייתי מוכן. הגוף, לצערי, לא מספיק. עצה שלי לקוראים: אל תנסו את זה בבית. אבל אם החלטתם ללכת על זה, עדיף לעשות את הטיפוס במרחק ובאתגרים בצורה כמה שיותר הדרגתית.

במהלך תקופת האימונים פגשתי אנשים מקצוענים וצנועים. שרי בשי פתחה את ליבה הענק בעצות טובות וגם שלחה אותי למתיו מגרביטי. מתיו שהסביר לי באריכות על כף הרגל שלי, התאים לי נעליים מצוינות ושלח אותי לקובי. קובי פלגי שהכין לי מדרסים פלאיים. דורון שלמון שסיפק ציוד פשוט מעולה. גלעד קראוז, אגדת אולטרה, שנתן לי כמה מסרים חשובים ביותר, וגם קרן מפרו ספורט על ריצות ההכנה והיחס האישי. יש תרבות אולטרה בארץ.

תודה לארבעת ילדי האהובים, שהסכימו לגדול בלי אבא חצי שנה, ומעל לכולם, יעל, האשה המיוחדת שמוכנה לסבול אותי ולא סילקה אותי מהבית. איפשרת לי בסופו של דבר להגשים את החלום, אפילו שזה חלום קצת משונה. את אחת ויחידה. אני מקדיש לך את הגביע.


צילום: איתן
 

איתן

  • איתן בפארק שהם

סגור