להיות צוק איתן (לפעמים) – על מלחמות, ריצה ועונות השנה

| שתף |

"לרוץ בשדות הנגב הצפון-מערבי, משמעו לרוץ באזור כמעט שטוח לחלוטין. בשפע של מרחבים ובשקט אינסופי שמופר לו לעיתים על ידי ציוץ ציפורים", זוית אישית על על מלחמות, ריצה ועונות השנה

תאריך: 27/10/14, מאת: שימרית גוטמן-עידן

נולדתי וגדלתי בקיבוץ עלומים. עד לפני זמן מה קיבוץ די "עלום". לאורך השנים כאשר היו שואלים אותי היכן גדלתי הייתי אומרת בסרקזם "קיבוץ עלומים", נו אתם יודעים, "קיבוץ עסיסים אשר בנגב". כשהיו שואלים היכן זה בדיוק יוצא הייתי משיבה "בין שדרות לנתיבות בואכה עזה". ולאלו שבאמת הביעו עניין והראו שביב של ידע בנתיבי ארצנו הייתי "משוויצה" שאנחנו שכנים של קיבוץ בארי המבוסס (הקיבוץ הזה שמדפיסים בו את הכסף) ושבחורף פורחות בשדותינו שלל כלניות.

לאחרונה התפרסם כור הולדתי, שלא מרצון, בעקבות מבצע "צוק איתן", עת נקטעה דחופות מנגינת מכשירי הרדיו בהכרזה חרישית דחופה: "אזעקת צבע אדום בעלומים ובנחל עוז".
כבר מזה זמן רב שאינני מתגוררת ביישובי "עוטף עזה". נדדתי לי צפונה משם אל מחוז השפלה, אך הימים הללו החזירו אותי בלבי אל ילדותי. המחשבה על הורי ומכריי שזוהי שגרת יומם, טרדה את מנוחתי.

ומה לכל זה ולריצה? ובכן, באותם מחוזות עלומים התחלתי את קריירת הריצה שלי (טוב, לא ממש קריירה, יותר מניירה...) ועד היום כשאני סרה לבקר את הוריי אני משתדלת לצאת לריצה בינות השדות החרושים, שבימות החורף עטורים בשלל כלניות וביתר ימות השנה עוטים הם מראה "ברונטי" משולב בירוק.

לרוץ בשדות הנגב הצפון-מערבי, משמעו לרוץ באזור כמעט שטוח לחלוטין. בשפע של מרחבים ובשקט אינסופי שמופר לו לעיתים על ידי ציוץ ציפורים או טרקטור שחולף. לרוץ בשדות הנגב משמעו לחזות בחילופי עונות השנה; לראות מקרוב את פריחת החצבים בראשית ספטמבר ואת הנחליאלי שבא לבקר מארצות הקור; לחזות באדמת הלס המתבקעת לאחר החורף עם בואה של שמש אביבית. לרוץ בשדות הנגב, משמעו להיות קרוב באופן מוחשי ל"אמא אדמה" ולשפע שבורכנו בו - גזר, תפוחי אדמה, תירס, אבוקדו ופירות הדר. לרוץ בשדות הנגב זה לרוץ "בבית".

במבצע "צוק איתן", הפך הבית בו גדלתי לשדה קרב. בשבילי העפר התקדמו "נמרים", נגמ"שים, טנקים ושאר כלי מלחמה. בינות כל אלו נעו בקבוצות חיילים מיוזעים. אדמת הלס החומה, שבילדותי, הזכירה לי עת התייבשה והתבקעה, טבלה ענקית של שוקולד, התפוררה והפכה לאבקת פודרה רכה ומסמאת. כשאני חושבת על כל אלו, על הקיץ המוזר הזה, ראש השנה ויום הכיפורים שעברו זה מכבר וחג הסוכות המכונה גם חג האסיף, אני נזכרת בריצה. "מעגל ימי הריצה" שלי/שלנו.
אולי ההשוואה קצת יומרנית, או "רוחניקית" יאמרו הציניקנים. אבל תודו שגם אנחנו הרצים, אפילו הצוקים האיתנים שביננו, חווים לאורך הדרך ימים של סערה, בהם יש פציעות בלתי צפויות שמאיימות לחרב יעד שסימנו לעתיד, אזעקות שווא ואזעקות אמת שמטרפדות את תוכניותינו, פחד משתק ועוד ועוד. ולאחר כל אלו, לעיתים, מגיעה תקופה של חשבון נפש ומחשבה כיצד ניתן לשפר ולשנות ואולי לעשות אחרת ואולי בכלל צריך קצת להרפות ולנוח?! והימים נוקפים, יום ועוד יום, סערה ושקט ושוב סערה. כטבעם של מעגלים ומחזורים.

והנה שוב חלפה לה עוד שנה ומרתון טבריה כבר ממשמש ובא וצריך להתכונן ולעבוד קשה ושוב לצאת לדרך חדשה...
ובנימה אופטימית זו (אני מקווה) – מאחלת לכם שנה טובה, מלאת סיפוק והישגים אישיים. שנה נפלאה!

שמרית.

 

  • צילום אילוסטרציה

    dollarphotoclub.com

סגור