לרוץ 129 ק"מ - מאחורי הקלעים

| שתף |

"גם אם לא רצתי במרוץ בעצמי, עזרתי למישהו לרוץ את שלו. מה שלא ידעתי הוא איזו דרמה תחכה לי מאות מטרים מהסיום". מאחורי הקלעים של ריצת אולטרה במרוץ הר-לעמק 2013.

תאריך: 27/05/13, מאת: מיכאל ספיבק

כמוכם גם אני קורא את הסיפורים וההישגים של רצים אחרים, והסיפור הזה לא הולך להיות כמו אותם הסיפורים. לפחות לא בעיקרו.
העלילה הזו מתחילה בערך באותו היום שבו לא הצלחתי להירשם בזמן למרוץ הר לעמק 2013 (ככה זה כשאיחור של 5 דקות למחשב עולה לך ולכל השמינייה במרוץ הכי יפה של העונה...). חשבתי איך להפוך את הלימון הזה ללימונדה והגעתי למסקנה הברורה ביותר – להפוך לצוות ליווי לרץ אולטרה. בתור מישהו שרץ בשמינייה שנתיים רצוף את מסלול הר לעמק ומתכנן השנה לעשות מקצה של 100 ק"מ לראשונה, חשבתי לעצמי שבוודאי אצליח ללמוד קצת מתמיכה ברץ מנוסה יותר ממני. פרסום קצר בקרב חברי הקהילה "העלה בחכה" את איליה רבינוביץ', בוגר מקצה 125 ק"מ של הר לעמק מ-2012, מירוץ 100 מייל בארה"ב ועשרת המרתונים ב-10 ימים של גווין קנינג ואריאל הלר. איליה ואני התכתבנו קצת בשבועות שלאחר מכן, אבל שמרנו על פרופיל נמוך עד ליום הגדול.

בוקר המרוץ
יום חופש מהעבודה שסוכם מראש, השכמה בשעת בוקר מוקדמת ואני יורד מירושלים לכיוון מרכז הארץ. רק כשאני ממש סוחב את הארגזים עמוסי הציוד שאיליה הכין מבעוד מועד לכיוון האוטו שלו אני מבין שייתכן והסתבכתי קצת. הרים של חטיפים, ציוד ריצה ועזרים רפואיים מרמזים לי ש-24 השעות הקרובות עלולות להיות לא פשוטות בכלל...
אז עוד לא נופל לי האסימון, אבל הסידור של הציוד הזה בין תא המטען והמושב האחורי של הרכב הולך להיות אחד מהעיסוקים העיקריים שלי במהלך היום הקרוב.
אנחנו דוחסים את ערימות הציוד לרכב ויוצאים צפונה. בדרך לאט לאט רואים יותר ויותר רכבים הנושאים בגאווה את מדבקות M2V משנים קודמות. רובם יצפינו עד לקו הזינוק הרגיל בתל חי. בודדים יעצרו בכלא צלמון ויתחילו משם את הריצה הרצופה במשך 129 ק"מ עד לתמרת. אנחנו, כמו שניחשתם – הולכים נגד הזרם ועוצרים בחנייה שמעל כלא צלמון.

הזינוק מיועד ל-14:00 ועד אז אנחנו מתחילים את ההכנות כאילו שמישהו הולך להיות בקרוב משוגר לחלל החיצון. עוברים שוב על כל הציוד: מה שאיליה ייקח עמו לריצה עצמה, איפה יהיו הציוד הרפואי, המזון, הגאדג'טים למיניהם. קובי אורן, האיש והאולטרה, שיתפקד על תקן המרשל שלנו מהזינוק ועד לסיום כבר מסתובב בין הרצים. דואג לתדרך, לשלוח לבדיקת הפרמדיק המתבקשת ובעיקר לצחוק וכמה שיותר. אני נפגש בחניון עם עופרי מילר, שהגיע גם הוא ללוות את איליה לפחות עד רדת החשיכה, וביחד כולנו ניגשים לתדריך של קובי לפני הזינוק. קצת הסברים, דגשי בטיחות ובשעה 14:00 צופר האוויר של קובי מזניק לדרכם 12 רצים באותה טקסיות לא רשמית שמאפיינת כל כך רצי אולטרה.

יצאנו לדרך
עופרי ואני מתאמים קצת את דרכי הנסיעה בינינו ויוצאים למרוץ הפרטי שלנו – להקדים את איליה בכל תחנה. בעצירה הראשונה בעלבון אני מארגן מעט "הפרד ומשול" בכל הציוד שדחסנו לשם. ציוד רפואי כאן, האוכל שם וכדומה. אנחנו יודעים פחות או יותר מתי איליה אמור לעבור בתחנה וכמה דקות לפני כן מנסים לפרוס את כל הציוד כבר מחוץ לרכב. בינתיים, עד שיגיע, אני ועופרי מסכמים איך לנצל את העובדה שיש לנו שני רכבים, כדי לתת לי את הצ'אנס לרוץ קצת איתו ביחד. אנחנו מבינים שאפשר להעביר רכב אחד כבר קדימה להושעיה ולחזור עם האחר לאבטליון. כך שלמעשה עופרי ינהג ברכב של איליה חזרה לרכב שלו בהושעיה ואני ארוץ לצידו לפחות בקטע אחד (הבלאגן שנוצר מכך שלא היה לנו נהג "רזרבי"...). בעוד אני ועופרי ממשיכים לתאם ולשוחח עם המלווים האחרים בתחנה של עלבון, הרצים מתחילים להגיע ואיליה ביניהם. אני נותן לו כל שהוא מבקש ושולח אותו לדרכו.

עופרי ואני יוצאים לדרך ומדלגים שתי תחנות ישירות לתחנת הושעיה. משם אנחנו חוזרים יחד באותו רכב לכיוון אבטליון. לאט לאט אנחנו מבינים שיש לנו טעות קטנה בניווט. כדי להגיע לאבטליון נצטרך לעלות חזרה לרכס ולרדת בכביש הנחש המוביל למוביל הארצי. אנחנו מבינים שלא נפגוש את איליה בתחנה עצמה, אלא שאני אצטרך לרדוף אחריו. ובשביל להוסיף קצת לאתגר, אני גם נהגתי באותו הרגע כך שאת ההכנות נוכל לעשות רק ברגע שנגיע לשם ונעצור.

עצרנו את הרכב כמה מטרים מצד התחנה. אני תיאמתי על עצמי את תיק הריצה כמה שיותר מהר, עופרי דחף לתוכו בננה, כמה תמרים ואריזה של פרינגלס. ראינו את קובי – "לפני כמה זמן איליה עבר פה?", אנחנו שואלים. "10 דקות בערך, רוץ תפוס אותו! ותגיד לו שהוא צריך להאט קצת" – זה כל מה שהייתי צריך לשמוע. את ארבעת הקילומטרים הבאים עשיתי בקצב שבו אני בדרך כלל רץ מרוצי 10 ק"מ. הייתי צריך להרגיע את רצי האולטרה שעקפתי בדרך ("אני רק מלווה") כי לא רציתי לפגוע להם במורל. מעולם לא הייתי צריך לעבוד כל כך קשה כדי להביא למישהו בננה...

החום, ובעיקר תרומת הדם שנתתי יום לפני כן, נתנו בי את אותותיהם. לקראת סוף הקטע הרגשתי שאני רק מעכב את איליה. הסכמנו שעדיף לו להשאיר אותי מאחור ולהגיע לעופרי שבטח כבר מחכה לו. איליה פתח פער קדימה וכשאני הגעתי לתחנה כבר ראיתי את עופרי מנסה לשכנע אותו לאכול כל סוג של אוכל שרק היה בתפריט. כל פריט שאיליה סירב לקחת – אני דווקא שמחתי לאכול במקומו. קובי אפילו הנציח בצילום את עופרי מנסה לשכנע את איליה לשתות בירה ללא אלכוהול. קצת חלש בשביל הסטריאוטיפ הרוסי, אבל כל מה שיעזור לבחור לסיים 129 ק"מ...
אני ועופרי לקחנו לנו כמה דקות להתקרר אחרי שאיליה שוב יצא לדרכו והחלטנו להתפצל – עופרי יגיע ישירות לזרזיר ויתחיל לעבוד על הפסטה עבור כלל הרצים ואני אמשיך לדלג מתחנה לתחנה מסביב לאיליה. מאותה נקודה התחלתי גם להפעיל את חמ"ל ה-WhatsApp כדי ליידע את כל חבריו של איליה על מצבו (ולהתעדכן בחזרה לגבי מי הולך להצטרף לליווי ומתי).

שקיעה ברוטב פסטה
התחנה הראשונה בה פגשתי את איליה לבדי (שמשית) הבהירה לי את גודל האחריות שיש למלווה באירועים כאלו בידיים. עד ששאר המלווים של איליה יגיעו בשעות הלילה, זה רק אני. מלווה אחד ורץ אחד. אין גיבוי, אם אני לא אמצא משהו שאיליה יצטרך או לא אגיע בזמן לתחנה – דפקתי לו את המרוץ. עם המחשבה הזאת הגעתי לאחת מהתחנות הזכורות של המרוץ – צומת זרזיר. שם מצאתי את עופרי כבר עמל על הכנת הפסטה ונתקל במשבר: אין מלח. ומהו "הר לעמק" אם לא היכולת לאלתר תוך כדי בלאגן לוגיסטי מתמשך? קפיצה קטנה לסופר שמצדו השני של המחלף והבעיה נפתרת, בדיוק בזמן לראשוני השליחים והאולטרה שמתחילים לזלוג לתחנה.


מימין - איליה ועופרי באחת התחנות / צילום: קובי אורן
 

איליה מגיע כבר כשמחשיך וירח מלא וענקי מתחיל לטפס אל על ומספר לנו שהסיבה לעיכוב היא שהוא התברבר קצת בדרך. העיכוב מעלה את מפלס העצבים – תוך סירוב לאכול, הוא ממשיך קדימה ושוכח לקחת את המקלות איתו. אני מגיע אליו בספרינט קצר ותופס אותו כק"מ בהמשך. לפני שאני חוזר לרכב אני מכין מנה חמה רק ליתר ביטחון וממהר לתפוס את איליה בתחנת אלוני אבא. משום מה, האטריות של המנה החמה קוסמות לאיליה יותר מהפסטה הטריה של עופרי ואני מצליח לגרום לו לאכול סוף-סוף. אנחנו מחליפים שעונים (ככה זה – באולטרה, לרוב האדם שורד יותר מהסוללה של השעון שלו...) ואיליה יוצא לדרך. הפעם הוא נראה יותר רגוע והחלטי. אני מקבל תחושה טובה – ה- rough patch שעבר עליו בגלל הברבור נגמר.

את הזמן עד לסיום הקטע הבא אני מחכה בתחנת שעריים, עם המרק ושיחות הנפש בין מגוון מלווים אחרים וכמובן קובי אורן שמוודא שאיליה לוקח איתו לפחות שלוש כוסות מרק לפני שהוא ממשיך הלאה. בתחנה הבאה, כפר יהושע, קובי מפתיע ויוצא עם איליה לרוץ את העלייה לרמת השופט. בתור מישהו שפעם ראשונה חווה את המרוץ הזה ביחד עם החבר'ה שרצים את האולטרה, היחס הזה בין המארגנים לרצים והתחושה שכולם יעשו הכל כדי שכולם יסיימו את האתגר הזה פשוט מחממת את הלב.

אני מדלג לרמת השופט ופוגש שם בפעם האחרונה את עופרי שעוזב אותנו ואת חבורת המלווים, דבורי רייכרט, שי שאול, חני כרם ומקסים לבינוב שירוצו לצידו את רוב המרחק עד הסיום (דבורי תפרוש קצת לפני כן ומקסים יבלה איתי כמה שעות ברכב לפני שיצטרף בעצמו). כולנו שותים קצת מהתה המדהים שהמתנדבים בתחנה ארגנו לנו ופוגשים את קובי ואיליה עם סיום עליית הטייפון.
קובי משלח את איליה עם ברכת הדרך: "אם הוא רוצה להאיץ בשביל להגיע לפודיום – עכשיו זה הזמן". בתחנות הבאות, אני ומקסים שאיתי ברכב, מוודאים שלאיליה יהיה כמה שיותר קל להתרכז בלעשות בדיוק את זה.

מי חשב שזה ייגמר בספרינט ?
מתחנה לתחנה, אני ומקסים מגיעים בסופו של דבר לתחנה הלפני אחרונה, כפר החורש. כאן מצטרפים בני הלוי ומקסים, שנוטש את הרכב, לרוץ לצד איליה. איליה, שכבר כמה שעות יודע שהוא במקום השני, נראה עייף אבל נחוש בעודו עובר בתחנה. הוא לא עוצר לקחת מהאוכל ומספיק לומר רק משפט אחד – "בואו נסיים עם זה כבר...".
אחרי לילה ארוך שבו מקסים העביר לי את השעות המתות ברכב, אני נוהג שוב לבד במורדות לכיוון תמרת. הירח הענקי מתחיל לפנות את מקומו לזריחה וברדיו מתנגן לו "אושר" של כנסיית השכל. לראשונה אני מבין באופן ברור שזהו – המרוץ הזה נגמר וכמו בשיר, אני מאושר. כי גם אם לא רצתי במרוץ בעצמי, עזרתי למישהו לרוץ את שלו. מה שלא ידעתי הוא איזו דרמה תחכה לי מאות מטרים מהסיום.


איליה ומלוויו לקראת הסיום / צילום: שי שאול



החניתי את הרכב בשדות של תמרת והתחלתי לעלות בכיוון ההפוך מקו הסיום כדי לפגוש את איליה ולרוץ איתו את הקילומטרים האחרונים. אני עולה אט אט את הכביש של תמרת ומחכה ליד העץ שמסמן את תחילתה של הגלישה לעבר קו הסיום עבור הרצים אותם אני מעודד בעודם עוברים אותי.
לא עובר יותר מדי זמן ואני רואה את איליה. "עייף" לא מתחיל לתאר את המצב שלו... הוא הולך לאיטו, נשען על מקלות הריצה, מעט חיוור. אני ויתר המלווים עושים את המירב לעודד אותו. לא עובר יותר מדי זמן וכמה עשרות מטרים אחרי הכניסה לתוך רחובות תמרת מגיע הרגע שחששנו ממנו – ניר רובין, במקום השלישי, עוקף אותנו. איליה, כשור הרואה את הסדין האדום מולו, מחזיר אליי מבט ותוהה בקול רם – "אני חושב שכדאי לעקוף אותו בחזרה...". הוא לא מחכה לתשובה בעודו פותח בספרינט ואנחנו בעקבותיו. אנחנו עוקפים את ניר שמנסה בכל כוחותיו להיצמד אלינו אך כושל בפני הנחישות שמניעה את איליה אל עבר קו הסיום. פנייה אחרונה לקו הסיום וכולנו מפנים לאיליה את המטרים האחרונים בעודו חוצה את הקו לבדו. המקום השני בידיו ולא הייתי יכול לחשוב על דרך יותר הרואית לזכות בו.


מיכאל ואיליה בסיום / צילום:רותי אורדע

גם השנה, ולמרות שלא השתתפתי בו באופן פעיל, הוכיח לי מרוץ הר לעמק עד כמה הוא קסום. על הקשר ההדוק בין המארגנים לרצים, הנתינה המטריפה של המתנדבים ואיליה שהראה לכולם עד כמה זה באמת "הכל בראש" – הייתה לי הזכות וכיף גדול לקחת בכל זה חלק.
תודה ונתראה בשנה הבאה!
 

  • איליה רבינוביץ

    צילום: קובי אורן

סגור