Houston, we have a problem

גיא כהן מסכם את חצי מרתון יוסטון, חצי המרתון הראשון שלו בחיים: "מתנה ממני אלי לגיל 40", כך הוא כותב.

תאריך: 21/01/15, מאת: גיא כהן

7:00 בבוקר, 10 מעלות צלסיוס. זריחה. מרכז יוסטון. 37 אלף איש ואשה מתחילים לרוץ. חצי המרתון הראשון שלי. מתנה ממני אלי לגיל 40.

הערה - אני לא אוהב לרוץ... תמיד היה לי קשה לרוץ, כבר מבית הספר היסודי ודרך התיכון ואחר כך בצבא - כוכבים בעיניים, קשיים בנשימה, שברי מאמץ (ובכלל הייתי ג'ובניק אז מה הקשר לשברי מאמץ?!) בקיצור - מי צריך את זה?!

הבעיה היא שכמו רבים וטובים ממני, גם אני הגעתי לגיל שבו התחלתי להרגיש אי נוחות עם ההזנחה המתמשכת של הדבר הזה שנקרא "גוף". מה לעשות? אז החלטתי ללכת. הליכה זה אחלה, ואכן, התחלתי ללכת שלוש פעמים בשבוע עם חבר, היינו מדברים תוך כדי הליכה על הא ועל דא, מתווכחים פוליטיקה ישראלית (מרחוק זה בדיוק אותו דבר) וגם מבסוטים עד הגג מהפעילות הספורטיבית ומהיכולת להתמיד. באחד הימים נתקלתי בכתבה על "איך להגיע מהליכה לריצה רצופה של 5 ק"מ". בחיים שלי לא רצתי יותר משני ק"מ רצוף, האתגר היה מעניין. אחרי חצי שנה של הליכות וריצות קצרצרות הגעתי לשלב שאני מצליח לרוץ חצי שעה רצוף. לאט, אבל רצוף. עדיין ריצת 5 ק"מ נראתה לי כמו משימה בלתי אפשרית. קשה לי להסביר איך, אבל מתישהו בינואר 2014 החלטתי שאני מוכן ורוצה לנסות לרוץ 5 ק"מ. ניסיתי ו... הצלחתי. הסיפוק היה עצום והחלטתי שהשלב הבא הוא 7 ק"מ ושאם מתישהו בעתיד אני אצליח לרוץ 10 ק"מ – עשיתי את שלי בחיים.

הקב"ט אצלנו בקונסוליה (אני משמש נספח התרבות של ישראל לדרום מערב ארה"ב בקונסוליה ביוסטון) המליץ על השתתפות במרוצים באופן קבוע והציע לי לבוא אתו לעודד את הרצים במרתון יוסטון. זה נראה לי אז ברור והגיוני – הבחור רץ מרתונים, מהווה אבן שואבת לכל שאלה/בעיה שיש לי בנושא וכמובן מהווה דמות לחיקוי, אבל מה לי ולתחרויות?! נו טוב... הלכתי. להפתעתי הרבה ראיתי שהרצים שם לא לקוחים מג'ורנאלים ולא נראים כמו דוגמנים ודוגמניות – הם כולם כמוני – כמוך. זה היווה עבורי הפרעה חמורה ברצף החשיבה – עד כה היה לי ברור שרצים הם בעלי אפס אחוז שומן, בין גיל 18-25 ובעלי חיוך נצחי על הפנים. כשעבר לידנו בחורצ'יק שהיה לפחות בן שבעים הבנתי שמשהו בתפיסת העולם שלי לא ממש מדויק. לחץ פיסי מתון מצד השותף שלי לאימוני הריצה, חבר יקר שרץ שנים על מכשירי חשמל עם גלגלי שיניים בחדר עם מזגן והחליט לצאת ולהצטרף אלי לריצות באויר הפתוח, שכנעו אותי להירשם למרוץ הראשון שלי - מרוץ 5 ק"מ.

כשהשלמתי 10 ק"מ בפעם הראשונה החלטתי שהגיע הזמן להתקדם בחיים וקניתי חגורת מים ושעון GPS. עם מד דופק. גיליתי שעל פי ההגדרות המקצועיות באינטרנט, כל מי שרץ יותר משני ק"מ באופן קבוע מעל שלוש פעמים בשבוע הוא "רץ למרחקים ארוכים". נעים מאוד – גיא.
בשלב זה נפתח בפני עולם הגאדג'טים של הרצים וכמו אליסה בארץ הפלאות, נכנסתי אחרי הארנב הלבן לעולם של פלאות ונפלאות, החל בגרביים מיוחדות ששומרות על שרירי השוקיים (מגניב!!!), דרך מחזירי אור זוהרים ומנצנצים לריצת לילה (אמא דואגת שאני רץ בלילה), חולצות הריצה, מכנסי הריצה, גרבי הריצה, כובע הריצה, תחתוני הריצה (מה שמכונה בפי אשתי – "הבגדים המסריחים", ואני לא מאשים אותה...) וכלה בפלסטרים נגד מים להגן על מקומות מועדים לשפשוף. אם לצטט את אחת מחברותי הרצות – "האתגר החשוב ביותר לפני ריצה ארוכה הוא בחירת התחתונים!". אין ספק - הבחורה יודעת על מה היא מדברת. אכן, עולם של צבעים, ריחות וצורות ועדיין לא הזכרנו נעליים... אחחחח.... נעליים.... מממממ.... קשה להסביר את זה. אני חושב שאין נעל אחת ביוסטון (העיר הרביעית בגודלה בארה"ב) שלא מדדתי. תענוג.

שלשום, שנה אחרי שהצלחתי לרוץ את ה-5 ק"מ הרצופים הראשונים שלי, סיימתי את חצי מרתון יוסטון, 21 ק"מ של ריצה. האווירה המקסימה, אלפים שמעודדים/ות מסביב, הרצים/ות, הצעירים/ות והצעירים/ות בנפשם/ן, שעון ה GPS שלי שלמדתי לאהוב כל כך, גידי גוב ונורית גלרון באזניות שרים לי את "באה מאהבה", מיד אחריהם סיימון וגורפינקל עם "Mrs. Robinson", השרירים ברגליים כואבים, התחלתי להרגיש התהוות של שלפוחית בין בהונות כף הרגל הימנית, גיד כואב שאני סוחב כבר שבוע בכף הרגל השמאלית, אני ממלמל לעצמי את המשפט של ההוא מהסרט שראיתי שבוע לפני – “You take it, You make it!”, מוצץ את התערובת המגעילה/טעימה של מלחים וסוכרים שגם אליה כבר התרגלתי וממשיך בריצה תוך ניסיון להדחיק ולדחות את העצירה המיוחלת, תוצר ישיר של הרצון שמלווה אותי מהצעד הראשון - לעצור. מה כבר יכול להיות?!...

בדיוק ברגע הזה, אבא שלי, שנפטר בינואר לפני שלושים ואחת שנים כשהייתי בן תשע, נדחף למחשבות שלי ומוסיף את המשפט האלמותי שתמיד היה נראה לי כל כך ארכאי – "אין לא יכול, יש לא רוצה".
"נו... אז מה אתה אומר" אני משיב לו, "אתה יכול לרוץ חצי מרתון?!..."
"אני?!" הוא ענה לי, "אני מעדיף לשבת לי כאן למעלה ולעשן לעצמי עוד סיגריה... אתה תמשיך לרוץ, ותעשה לי טובה, תישאר שם למטה קצת יותר ממני..." אמר והוסיף קריצה שובבית. כזאת שהייתה שמורה רק לי. אז המשכתי לרוץ. לא מהר מדי ולא לאט מדי, כמו באימונים, קורא את השלטים שמחזיקים מולי המעודדים “Run Fast, the Nigerians are finishing your beer!!”, ועוד כל מיני אמירות ובדיחות שעוזרות לא לחשוב על הכאב. קורא וממשיך לרוץ.

בק"מ ה 16 ראיתי אותם. במעילים הקטנים שלהם, עיניהם מחפשות אותי בין הרצים, והחיוך על הפנים שלהם כשראו אותי - שני הילדים שלי ואשתי, עם שלטים מעורבבים עברית ואנגלית – "GO אבאGO !!" ובאותו הרגע הבנתי, שהרבה מאוד זמן, (הרבה יותר מדי) ולבטח מאז שהם נולדו, לא הייתי גאה במשהו שעשיתי כפי שהייתי גאה בעצמי באותו הרגע.
שעתיים, שמונה דקות ועשרים ושלוש שניות אחרי הצעד הראשון סיימתי את חצי המרתון הראשון שלי. כואב, עייף, מתנשם, מזיע ו... גאה. גאה מאוד.
מסתבר שבאמת, אין לא יכול. יש לא רוצה.



גיא כהן

  • סיום חצי מרתון יוסטון

    Victah Sailer\photorun.net

סגור