הולכים לבריאות סיפורו של רובּ סוויטגול, מחלוצי ההליכה העממית

| שתף |

המסע של רובּ סוויטגול החל בקיץ 1984. במשך שנה תמימה צעד לאורכה ולרוחבה של ארצות-הברית, 11,208 מייל בסך-הכול, עובר ממדינה למדינה ומרצה על חשיבותו של אורח חיים בריא. זו היתה תחילתו של שיגעון ההליכה שהדביק את העולם כולו.

תאריך: 28/03/07, מאת: ד"ר עדה ברקאי, גליון מס. 131

העובר בכבישים ובשבילי עפר, בעיקר בסופי השבוע, פוגש רצים, רוכבי אופניים והלכים, מבוגרים יותר או פחות, גברים ונשים. הצעידה הפכה לנחלת הציבור הרחב, ומגמה זו הולכת ומתרחבת.
אך לא תמיד היה הדבר כך. בשנות השמונים עסקו רק מעטים בהליכה. את הבכורה בארצות-הברית תפס הג'וגינג. הספר 'אירוביקה', שפרסם ד"ר קנת' קופר בשנת 1968, פתח בפני הקהל הרחב אשנב לבחינת העיסוק בספורט כדרך לשיפור הבריאות, ובעקבותיו החלה אופנת הריצה. ההליכה לעומת זאת טרם נתפסה אז כפעילות לאורח חיים בריא.
יום אחד, בשלהי קיץ 1984, יצא רובּ (רוברט) סוויטגול (Rob Sweetgall) מביתו בניוארק, דלאוור, ארצות-הברית, ופניו מערבה. המטרה: לעבור מסלול של 11,208 מייל ב-50 מדינות במשך 52 שבועות.


365 יום בדרכים
סוויטגול נולד וגדל בברוקלין כילד אמריקני טיפוסי. הוא עבד כמהנדס כימי במפעל דו-פונט, ובתחילה לא היה פעיל גופנית ואף בעל משקל עודף. לאחר ששמע הרצאה על גורמי סיכון למחלות לב החליט לשנות לחלוטין את אורח חייו, ירד במשקל, החל להתאמן בשחייה, בריצה ובהליכה והפך למכוּר לכושר. בעקבות פטירה פתאומית של אביו ושל עוד כמה בני משפחה החל לחשוב על מהפך לא רק ביחסו שלו אלא גם ביחסם של תושבי ארצות-הברית כלפי אורח חייהם. ב-1981 עזב את עבודתו כדי לעסוק בכושר ובבריאות במשרה מלאה, הקים עמותה ציבורית לפיתוח בריאות מערכת הלב-ריאה, וב-1982 פתח במסע של 10,000 מייל ברחבי ארה"ב - בריצה משולבת בהליכה, כשהוא עובר בין בתי-ספר ומרצה על חשיבות השמירה על הכושר והבריאות.
שנתיים לאחר מכן, ב-1984, החליט סוויטגול לחזור על המסע בסיסמה 'הליכה לשם בריאות'. אך לאור הניסיון הקודם הוא הכניס הפעם כמה שינויים: המסע יהיה כולו בהליכה כדי להימנע מפציעות כפי שקרה במסע הראשון; הדגש הפעם יהיה על בריאות, ולמסע יהיה אופי של שכנוע באמצעות דוגמה אישית: אנשים ברחבי ארצות-הברית יראו אותו צועד ממדינה למדינה, מסתפק במועט, ואולי ילכו בעקבותיו וישנו את אורח חייהם.

הפעם היה המסע ארוך יותר, נמשך כשנה ותוכנן בקפידה רבה. הוא החל במזרח ארצות-הברית, המשיך מערבה, עבר במדינות הצפון עד קליפורניה, משם דרומה ומזרחה עד לנקודת המוצא. את כל הדרוש לו נשא רובּ עמו בתרמיל קטן (פאוץ') החגור על מותניו. את האוכל קנה במקומות מזדמנים ונמנע מלתכנן מראש את מקומות הלינה. התכנון היחיד היה של המיקום ומועדי ההרצאות שנתן בבתי-ספר ובמרכזים קהילתיים בכפרים ובעיירות קטנות.
בעיקרו היה המסע יוזמה של איש אחד, אך נטלו בו חלק גורמים נוספים כמו נותני חסות (שמימנו את הלבוש) ושותפים בהיבט המחקרי: המרכז לבריאות בבית-הספר לרפואה באוניברסיטה של מסצ'וסטס ערך מחקר על השפעת ההליכה הממושכת. שמונה פעמים במהלך המסע הטיסו את רובּ למרכז הזה, ומדענים שונים ערכו לו בדיקות שבהן נמדדו משקל, אחוזי שומן, מרכיבים כימיים בדם, תפקוד הלב והריאות, הערכה אורתופדית וצילומים של עצמות האגן והרגליים. הנתונים נאספו לאורך כל שנת המסע, ולאחר כל בדיקה חזר רובּ והמשיך מהמקום שבו הפסיק.
אדם נוסף שהיה מעורב במסע היה העיתונאי ג'והן דיגנאם. מדי שבוע נהג רובּ להתקשר אליו ולדווח לו על מה שאירע באותו שבוע. הכתבות פורסמו במגזין 'Worcester's Mass', ומאוחר יותר הן לוקטו לספר בשם ''The Walker's Journal (1986).

לא קל להיות בדרכים במשך שנה תמימה, כשאינך יודע איפה תלון בלילה ואיפה - אם בכלל - תוכל להשיג מזון לדרך. נכון שאתה צעיר, בריא ובכושר טוב, אבל על-פי התכנון יש לעבור בממוצע 30 מייל ביום לפחות, שפירושו הליכה של 12 שעות ויותר. למעשה, רובּ הגדיל בהדרגה את מספר השעות, ולאחר כמה חודשים הגיע גם ל-40 - 50 מייל ביום. נוסיף לכך את תנאי מזג האוויר (סערות, שלג וקרח או חום ויובש), ונקבל מאמץ מפרך ממש, בלתי אנושי.


קטעים מתוך יומן המסע
ברכת השלום של ניוארק
המסע התחיל ב-7 בספטמבר 1984 באזור האפלצ'ים. באותו בוקר ליוו אותו יותר מ-150 ילדי כיתה ו' של בית-הספר המקומי וצעדו עמו את 3.5 המייל הראשונים עד לגבול מרילנד. זו היתה ברכת השלום של ניוארק, דלאוור, ברכה שהלכה אתו לאורך כל הדרך. בימים הראשונים צעד רוב כ-4 מייל לשעה, 12 שעות ביום. בלילה ישן 5 שעות בממוצע.
שבוע לאחר מכן היה כבר בצפון ווירג'יניה. בשלב זה הלך 28 מייל ביום, במשך 14 שעות, נפגש עם תלמידים ושוחח אתם על בריאות ופעילות גופנית.
רוב המשיך לאוהיו, צועד לאורך הדרך ההיסטורית (כביש 40). בשלב זה של המסע הוא מגיע כבר ל-40 מייל ביום, ומאז שיצא לדרך עבר 590 מייל. בצידי הכביש משתרעים שדות תירס, רועים עם עדרי בקר, בתי איכרים. הוא אוכל 7 ארוחות ביום - דגני בוקר, גבינות, ירקות ופירות.

השַלֶכת כבר כאן
רוב עובר למדינת אילינוי, 1000 מייל כבר מאחוריו. העצים משנים את צבעם מירוק לאדום ולצהוב, והשלכת כבר כאן. הוא ממשיך לוויסקונסין בגשם שוטף. המסלול שטוח, הרבה חוות חקלאיות ושדות תירס. בבוקר קר יותר, אפס מעלות צלזיוס. כאן הוא מצליח לראשונה לעבור 41 מייל ביום.
את איווה ומינסוטה הוא עובר בשבועות השביעי-שמיני. סימנים ראשונים של חורף. הטמפרטורה יורדת אל מתחת לאפס, אבל רובּ סבור שזהו מזג אוויר טוב להליכה. הנוף מרהיב והראות מצוינת אבל המסלול קשה יותר - הרבה גבעות. קר מאוד, לעתים גשם ואפילו שלג קל, אבל הוא מצליח לעבור יותר מ-48 מייל ביום.
מינאפוליס. עיר יפה ונקייה. הוא מופיע בשני בתי-ספר יסודיים, מתראיין לאמצעי התקשורת - טלוויזיה, רדיו ועיתונים, ומרצה במועדון 'רוטרי'.
בדרום-דקוטה התושבים מודאגים - איך ימשיך הלאה בעונה זו של השנה, אבל הטמפרטורה אינה מטרידה את רובּ. את מרבית הארוחות הוא אוכל תוך כדי הליכה, לפעמים שימורי שעועית מקופסה, וישן באסם תבואה או בעליית גג של חנות מכולת. מסלול ההליכה שטוח, יבש מאוד. הרבה שדות תירס וחיטה ועיירות קטנות עם אוכלוסייה של 20 - 50 איש. רוב חוצה את נהר המיסורי ומגיע למונטנה, לאזור של שמורה אינדיאנית שוממה ועצובה. מזרח המדינה הוא ברובו ערבות עם סלעי בזלת, עדרי בקר, צבאים וזאבי ערבה. הוא מוצא עצמו מרצה בפני שישה תלמידים בבתי-ספר קטנים. בחג ההודיה מזמינה אותו משפחה לארוחה, עם פשטידת דלעת, ירקות וגבינות.

חצי הדרך מאחוריו
רוב מטפס בדרך החוצָה את הרי הרוקי, ומצטרפים אליו תלמידים וגם אחד מנותני החסות של המסע. הטמפרטורה יורדת מתחת לאפס. הכבישים מצופים קרח ומקשים על ההליכה.
חמישה חודשים חולפים, ורוב ממשיך למדינת וושינגטון ומשם לקליפורניה. עד לנקודה זו הוא גמא 4000 מייל. בלילה האחרון ישן במכונית פונטיאק. חיי השפע של דרום קליפורניה לא מוצאים חן בעיניו. בשבוע ה-24 הוא עובר את גבול נוואדה, ושבוע לאחר מכן הוא כבר ביוטה. במחצית הדרך - השבוע ה-26 - הוא מגיע לאריזונה, בשבועיים הבאים הוא חולף על פני ניו-מכסיקו, ובאחד הבקרים בשעה חמש בבוקר הוא מוצא ארבעה תלמידים עם הוריהם מחכים לו כדי לצעוד יחד 4 מייל.

"השנה הטובה ביותר בחיי"
במדינת קולורדו המסלול הררי ותלול, הרוחות חזקות והראות מוגבלת. משם ובמשך שלושה שבועות הוא צועד בדנוור ובנברסקה. תלמיד אחד שואל אותו: מה יקרה אם לא תוכל להמשיך בהליכה? רוב משיב: אינני חושב כלל על אפשרות כזו.
בשבוע ה-34 הוא מגיע לקנזס ומשם לאוקלהומה. טכנאית חשמל בת 32 מצטרפת אליו לצעדה של שלושה ימים. הוא ממשיך ועובר את ארקנסו, צפון מזרח טקסס, לואיזיאנה, אלבמה וג'ורג'יה. האנשים ידידותיים אבל האפליה הגזעית אינה מוצאת חן בעיניו. בשבוע ה-42 הסוף כבר נראה באופק.
בצפון קרוליינה מתלווה לרובּ ילד בן 5 למרחק של 3.3 מייל, יחד עם עיתונאים וצלמים, ובסיום השבוע ה-46 הוא נכנס לוושינגטון הבירה. דווקא בניו-יורק ובניו ג'רזי האווירה לא נעימה - האנשים שומרים על ריחוק. רובּ חולף על פני מדינות ניו-אינגלנד, וב-5 בספטמבר 1985 הוא חוצה את גשר ברוקלין ונכנס למנהטן. סוף הדרך. קהל רב, עיתונאים וצלמים צועדים בעקבותיו. "זה היה המייל העצוב ביותר במסע", סיפר רוב. "הסתיימה השנה הטובה ביותר בחיי, ואז פרצתי בבכי..."

רוב סוויטגול הגשים את חלום חייו. המסע הותיר את רישומו בכל רחבי ארצות-הברית. הוא הקים את חברת 'Creative Walking' (ראה כתובת האתר באינטרנט) וכתב 17 ספרים בנושאים הקשורים בהליכה, בעיקר לילדי בתי-הספר. כיום הוא עוסק בהדרכה ומקיים סדנאות והרצאות לציבור הרחב.


רשימת מקורות
1. Sweetgall, R. (1985). Fitness Walking. Creative Walking, Inc. Newark. 2.Sweetgall, R. & Dignam, J. (1986). The Walkers' Journal. The Putman Publishung Group, N.Y. 3.
www.creativewalking.com


 

 

 

 

 

 

 


 

סגור