סיפור המרתון של אולימפיאדת סנט לואיס

| שתף |

תשעה חודשים למשחקים האולמפיים בלונדון ואפשר להתחיל להתרגש. בינתיים, זה הזמן להציץ אל העבר ולקבל קצת פרופורציות ביחס להיום

תאריך: 23/10/11, מאת: איילין פ. דוגן תרגום: גל ישראלי

"רבים מחמיצים את ההזדמנות מפני שהיא לובשת סרבל ונראית כעבודה"
*(תומס אלווה אדיסון)

בקיץ 1904 התכנסו בסנט–לואיס, מיזורי, 651 ספורטאים (מהם רק שש נשים) שייצגו 12 מדינות במסגרת האולימפיאדה השלישית. האולימפיאדה נערכה במקביל ליריד העולמי שאירחה העיר, ותוכננה כך שבכל יום מתוך ארבעת החודשים שנמשך היריד יערך אירוע ספורטיבי אחד להנאת המבקרים.
המרתון שהוזנק ליד אוניברסיטת וושינגטון היה גולת הכותרת של האולימפיאדה. עם זאת, כפי שתבינו מיד, "לא היה השיא האולימפי שנקבע באולימפיאדה הראשונה ביוון בסיכון לרגע אחד", כפי שהעיד צ'רלס לוקאס, שתיעד את האירועים בספרו "המשחקים האולימפיים של 1904".
האתגר הראשון שעמד בפני המשתתפים היה להגיע לאירוע. בתקופה בה שיכללו האחים רייט את מכונת הטיסה הראשונה שלהם נדרש מסע ימי ארוך ויקר, ואחריו מסע יבשתי מייגע כדי להתייצב לתחרויות. אפילו פייר דה קוברטיין, מחדש המשחקים האולימפיים ויו"ר הוועדה האולימפית, העדיף להישאר בפריס. גם נשיא ארצות-הברית נשאר בבית. בתקופה זאת נחשבו המשחקים תחרות אישית ולא נשאו את האופי של ייצוג לאומי המאפיין אותם כיום. לפיכך, מימון ההגעה והשהייה הפכו אתגר לכל ספורטאי ורבים התקשו בכך.

אחד שהגיע היה הרץ הקובני פליקס קארוויאל. הדוור מהוואנה ידע מעט על מרוצי מרתון אבל ידע הרבה מאוד על סיבולת ונחישות. הוא הגיע לייצג את מדינתו למרות שזאת לא כללה אותו במשלחתה הרשמית. את הכספים הדרושים למסע גייס קארוויאל במפגני ריצה קורעי לב שערך בכיכר המרכזית בהוואנה, מעוברי אורח שהתקשו לעמוד מול אישיותו הכובשת. בניו אורלינס, בדרכו לאולימפיאדה, הפריד משחק קוביות אכזר בין הקובני לבין שארית כספו והוא עשה את סוף המסע כשהוא מתבסס על טוב ליבם של הנהגים שבדרך. בהגיעו לסנט-לואיס, עייף ורעב, הסתפח לאימוניהם של כמה ממשליכי הדיסקוס האמריקאיים, שחלקו עמו את מזונם ואף ציידו אותו בכמה עצות טובות לקראת המרוץ. קארוויאל התעלם מכולן והתייצב בבוקר המרוץ בחולצה לבנה ארוכת שרוולים, נעליים רגילות ומכנסיים שנגזרו ביד חובבנית עד לברכיים דקות ספורות לפני המרוץ.

32 משתתפים התייצבו ב-30 באוגוסט בשעה שתיים וחצי אחר הצהריים בתנאי חום ולחות בלתי נסבלים, לריצה שרק 14 מהם הגיעו לסיומה. הרצים נאלצו להתמודד עם דרכי עפר מאובקות ועם לא פחות משבע גבעות תלולות במיוחד לאורך המסלול. מי ששרד בתנאי הדרך התקשה לנשום את פליטת הגזים והאבק שהותירו אחריהן עשרות מכוניות של מעודדים נרגשים, שגדשו את המסלול במפגן אחווה ספורטיבית, אך גם בגאווה לא מוסתרת של מי שיכלו להרשות לעצמם לרכוש את המודלים הראשונים של תחילת המאה העשרים. סוסים שהקדימו את הרצים כדי לפנות את הדרך העלו ענן אבק מסמא ומעיק, שסופו שהותיר גם שתיים ממכוניות השופטים בתעלה שבצד הדרך לאחר שניסו להימנע מפגיעה באחד הרצים ברגע האחרון. רק נקודת מים אחת עמדה לרשות הרצים, כעשרים קילומטרים מנקודת היציאה, על אף שהמאמנים דאגו להרוות את צימאון הספורטאים שלהם לאורך המסלול. לוקאס, שהיה גם מאמנו של הזוכה במרתון, העיד כי היה זה "המסלול הקשה ביותר שבן אנוש נדרש לרוץ עליו".

שלוש שעות ו-13 דקות לאחר תחילת המרוץ עבר רחש בקרב 10,000 הצופים שנקהלו באצטדיון האוניברסיטה לצפות בסיומו של המרתון. ראשון הרצים, פרד לורז, נכנס לאצטדיון רענן כמרגנית ביום אביב. רגע לפני שהוכתר כמנצח על ידי בתו של הנשיא, הודה לורז כי עשה שליש מהדרך במכונית.
לורז, שהוביל בבטחה בשלבים הראשונים של הריצה, הותש מהחום ומהתכווצויות השרירים ונעצר באמצע הדרך כשהוא מנופף לרצים האחרים החולפים על פניו. אחר כך נענה בשמחה להצעתו של אחד הנהגים הרבים שחרשו את המסלול לנסוע עימו לאצטדיון השאיר שהשאיר בו את בגדיו. כשמונה קילומטרים לפני האצטדיון אירעה תקלה ברכב ולורז, שהתאושש בינתיים, נעמד שוב על רגליו והמשיך לרוץ. כשהגיע לאצטדיון התקבל בתשואות שהשכיחו ממנו לרגע את המטרה הצנועה שלמענה חזר לאצטדיון. הוא נהנה מקבלת הפנים החמה השמורה למנצחים עד שהודה לבסוף באירועים שקדמו לפגישתו עם קו הסיום. טענותו שלא הייתה זאת אלא התלוצצות נדחתה והוא הושעה לכל תקופת חייו. לבקשתם של הרצים האחרים, שהעידו כי לורז נופף להם בגלוי מהרכב שנסע בו, הומתק עונש ההרחקה לשנה אחת. ב-1905 ניצח לורז במרתון בוסטון. הפעם על רגליו, לשם שינוי.

מי שזכה בסופו של עניין במדלית הזהב האולימפית היה האנגלי תומס היקס, שייצג בתחרות את ארצות הברית. היקס נגרר לקו הגמר שלוש שעות ועשרים ותשע דקות לאחר שהחל את הריצה על ידי מאמנו ועוזריו. הוא התעלף מתשישות על קו הגמר לפני שזכה לשמוע על זכייתו. בדיעבד יוחסה הזכייה – ואולי גם ההתמוטטות - לתערובת רבת-עוצמה של סטריכנין גופרתי, ביצים טריות וברנדי שהגירו לפיו מלוויו כל אימת שגופו אותת על התמוטטות מתקרבת. חייו, אגב, ניצלו רק בזכות צוות רפואי מוגבר שטיפל בו מיד עם תום הריצה, שבה איבד ממשקלו חמישה קילוגרם. הריצה הכריעה, בין השאר בין המצדדים בשימוש בספוג המים הקרים כמעורר יעיל של הרצים העייפים, לאלה שהעריכו כי דווקא לספוג המים החמים יתרונות מובחנים. היקס זכה לטיפול רצוף של ספוג שהיה טבול במים שהורתחו במנוע הקיטור של אחת המכוניות. הריצה ההיסטורית הזאת גם סימנה את ההשפעה הגדולה שיהיו לסמים בעולם הספורט של העתיד. אלא שאז היה כל זה בחזקת מותר.

למקום הרביעי הגיע לא אחר מאשר פליקס קארוויאל, הדוור הקובני, שנהפך בינתיים לגיבור ההמונים. אף שלא נהנה מליווי כלשהו, שלא לדבר על אסטרטגית מרוץ מסודרת, הצליח קארוויאל לסיים את הריצה המפרכת ללא סימני עייפות מיוחדים. הוא התמיד בריצה נינוחה לאורך כל המסלול, כשאינו שוכח לעצור מדי פעם כדי ללטש את האנגלית שבפיו בעזרתם של כמה מהצופים שבצדי הדרך, הרגל שבגללו נצפה לפעמים גם רץ לאחור. הוא היה כנראה זוכה בריצה אלמלא נתקף רעב פתאומי. בשלב מסוים עזב את המסלול ונבלע לתוך מטע לארוחת תפוחים קלה. התכווצות השרירים בבטנו שגרמו תפוחי הבוסר אילצה אותו לשכב ולנוח וכך לאבד זמן יקר.

בין הגיבורים האחרים של המרתון ההזוי בסנט-לואיס ראוי למנות את וויליאם גרסיה, שנמצא בצד הדרך ללא הכרה על ידי זוג שעקב אחר המרוץ, ואת מיכאל ספרינג מניו יורק, זוכה המרתון של בוסטון באותה שנה, שהוביל את חבורת הרצים עד שהתמוטט בניסיון לטפס על אחת הגבעות התלולות לאורך המסלול. לנטאו וימסאני, שגויסו מהביתן הדרום אפריקאי ביריד המסחרי, נהפכו לשחורים האפריקאיים הראשונים שהשתתפו באולימפיאדה כלשהי. ניסיונם כרצים בזמן מלחמת הבורים עמד להם והם סיימו את המרוץ בהצלחה. כדאי רק לציין שלנטאו, שהגיע תשיעי, היה ללא ספק משפר את מקומו אלמלא נרדף על ידי כלב שוטה שהרחיקו קילומטר וחצי מהמסלול.
אלא שלסיפור הנפלא הזה מסר מטעה אחד: סטריכנין גופרתי בידי מאמן מיומן או קסם לטיני סוחף אינם מספיקים באמת לתהילה בין-לאומית מתמשכת. דרוש משהו נוסף.

שלושת המנצחים (כולם מארה"ב)
היקס 3:28:53 שע'
קורי 3:34:52 שע'
ניוטון 3:47:33 שע'
 

*מתוך ספרו של יעקב בורק "מדוע טייסי קמיקזה חובשים קסדות"

למאמר המקורי

סגור