מדידת הישגים בשיעורי חינוך גופני שיקולי דעת והמלצות יישומיות למורה

| שתף |

ציונו של התלמיד בחינוך גופני מתבסס במידה רבה על מערך מבחנים בריצות ובקפיצות, מבדקי סבולת אירובית וסבולת שרירים ועוד. אבל - האם נכון לבחור דווקא בהם? על-פי אילו שיקולי דעת צריכה להיעשות הבחירה? מאמר זה מציג את השיקולים שהמורה צריך לעשות בבואו להחליט על מבדק זה או אחר, ובוחן אותם בשבעה סוגי מבדקים מקובלים בבית-הספר.

תאריך: 25/03/09, מאת: יורם אהרוני ורוני לידור, גליון מס. 140

מורים לחינוך גופני מרבים למדוד הישגים במהלך שיעוריהם. הישגי התלמידים במגוון של ענפים - אישיים וקבוצתיים, נרשמים ביומן המורה ומשמשים את המורה בין השאר להערכת יכולתו של התלמיד. הציון אמור לשקף את הישגיו במבחנים השונים הנערכים במהלך השיעורים. מאמר זה בוחן את השימוש בכמה מבחנים גופניים המקובלים על מורים לחינוך גופני בבתי-הספר היסודיים והעל-יסודיים. ביתר פירוט, מאמר זה: א. מעלה את הטענה שמעקב ארוך-טווח אחר הישגי התלמידים בחינוך גופני כמעט שאינו קיים; ב. מתאר את שיקולי הדעת העיקריים שעל המורים לחינוך גופני להביא בחשבון בעת בחירה של מבחנים המודדים הישגים בחינוך גופני; ג. בוחן את השימוש בכמה מבחנים גופניים מקובלים בחינוך גופני ואת כדאיות השימוש בהם.


מדידת הישגים בחינוך גופני

חוזר מנכ"ל משרד החינוך (מתאריך 1 בנובמבר 2006) מפרט את דרכי הערכת התלמידים בחינוך גופני בכיתות ג-י"ב. שלושה הדגשים עולים ממסמך זה:
א. על המורים לחינוך גופני להסביר לתלמידיהם כבר בתחילת שנת הלימודים את דרכי ההערכה שבהן ישתמשו במהלך השנה. כלומר, התלמיד יידע מבעוד מועד כיצד יימדדו הישגיו וכיצד המורה יעריכם.
ב. על המורה להעריך את תלמידיו רק בנושאים שהוא לימד במהלך השיעורים.
ג. הציון הניתן לתלמיד בחינוך גופני צריך לכלול את המרכיבים הבאים: 1. השתתפות פעילה בשיעורים ויחס חיובי למקצוע - עד 40% מהציון. 2. דפוסי התנהגות חברתית בשיעורים (כגון מתן כבוד לתלמידים אחרים בכיתה ולמורה, עזרה הדדית ועבודת צוות - עד 20% מהציון. 3. ביצוע נכון של מיומנויות בענף אישי - עד 5% מהציון. 4. שיפור ההישג האישי בענף אישי - עד 5% מהציון. 5. ביצוע נכון של מיומנויות מוטוריות בענף קבוצתי - עד 5% מהציון. 6. השתלבות במשחק או בפעילות קבוצתית - עד 5% מהציון. 7. שיפור במרכיבי הכושר הגופני - 10% מהציון. 8. ידע והבנה - מבחן עיוני או עבודה עיונית - 10% מהציון. 9. בונוס על פעילות גופנית מחוץ לשעות הלימודים - 10% מהציון.
שתי מסקנות עיקריות עולות מההנחיות המפורטות במסמך:
א. יש להעריך את התקדמותו של התלמיד ביחס לעצמו ולא להשוות את הישגיו לאלו של תלמידים אחרים בכיתה.
ב. יש לקיים מעקב אחרי התקדמותו של התלמיד לאורך שנת הלימודים כמו גם משנת לימודים אחת לשנייה.


מעקב אחר הישגי תלמידים בחינוך גופני
למרות הנאמר לעיל, במערכת החינוך בישראל כמעט שאין מעקב מסודר אחר הישגי תלמידים בחינוך גופני לאורך השנים. גם בשנים שבהן דרש הפיקוח על החינוך הגופני מהמורים לחינוך גופני לערוך מבחנים גופניים ולדווח על תוצאותיהם לא התקבלו משובים מהפיקוח על הישגי התלמידים. זאת ועוד, מורים לחינוך גופני כמעט שאינם נשאלים במהלך שנות עבודתם על הישגי תלמידיהם בהשוואה למורים במקצועות לימוד אחרים (כגון חשבון/מתמטיקה, לשון עברית ואנגלית), שבהם מקובלים בבתי-הספר מבחני הערכה ושציוניהם מועברים כמשוב מעצב למנהלי בתי-הספר ולסגל המורים. עם ההתקדמות הטכנולוגית והכנסת המחשב לתהליכי ההוראה והלמידה בבית-הספר ניתן גם בחינוך גופני לתעד את הישגי התלמידים במבחנים השונים, לנתח מגמות של הישגים אלו ולהציע דרכים לשימור ולשיפור יכולתו הגופנית של התלמיד.

בחינוך הגופני קיימת הבחנה ברורה בין הישגי התלמיד במבחן גופני מסוים שהוא מבצע במהלך השנה (לדוגמה: מבחן כדרור בכדורסל או מבחן עמידת ידיים בהתעמלות) לבין הציון הסופי שהוא מקבל בתעודה. במקצועות לימוד רבים, לעומת זאת (כמו חשבון/מתמטיקה ואנגלית), הציון במבחן הוא מרכיב חשוב ביותר בהערכת יכולת התלמיד. גיליון מעקב אחר הישגיו של התלמיד בחינוך גופני אינו קיים למעשה, כך שקשה אם לא בלתי אפשרי לעקוב אחר הישגיו במקצוע זה לאורך זמן.


השימוש במבחנים בשיעורי חינוך גופני: שיקולי דעת והמלצות יישומיות
גורמים אחדים משפיעים על הישגו של התלמיד במבחנים גופניים:
* כישרון התלמיד
* ההתפתחות הגופנית-מוטורית שלו
* מיומנותו בביצוע המבחן
* המוטיבציה שלו
* תנאי ביצוע המבחן: משטח המבחן, השופטים, הציוד, האווירה בזמן המבחן ותנאי מזג האוויר
* איכות האימונים של התלמיד לקראת המבחן
* המצב הבריאותי של התלמיד בעת המבחן (בן-סירא, טננבאום ולידור, 1998).
על המורים לחינוך גופני להיות מודעים למבחר הגורמים המשפיעים על הישגי התלמיד במבחנים הגופניים. עם זאת, שלושה שיקולי דעת מרכזיים אמורים לעמוד במרכז תהליך הבחירה של מבחנים אלו, שיקולים שאינם עומדים תמיד לנגד עיניו של המורה:
א. הישגי התלמיד במבחנים השונים צריכים להיות מושפעים בעיקר מהשתתפותו בתכנית אימונים/פעילויות שהוא מקיים במהלך השנה.
ב. לפעילות הגופנית המתקיימת במסגרת המבחן צריך להיות ערך בריאותי ברור.
ג. שגיאת המדידה של המבחן הנבחר היא קטנה ולא תגרום להערכה שגויה של יכולת התלמיד.

לטענתנו, שיקולי דעת אלו הם חיוניים בתהליך הבחירה של מבחנים גופניים בשיעורי החינוך הגופני, ואל למורה לוותר עליהם. הוא צריך להביאם בחשבון בכל פעם שהוא בוחר מבחן לשימוש תלמידיו. הוא יכול להשתמש במבחנים שהוא בוחר לשתי מטרות: מדידת הישגי התלמיד והערכת הישגיו. מדידה מוגדרת כפעולה המיועדת לכמת תכונה מסוימת תוך שימוש בשיטות מדידה שונות. הערכה היא פעולה המתבססת על המדידה/תצפית ומסבירה את הנתונים שנאספו לצורך קבלת החלטות (בן-סירא וחב', 1998). לדוגמה, מורה מודד בעזרת מגללה את מרחק הקפיצה לרוחק של תלמידיו. ההישג במטרים מסייע לו להעריך את יכולת המהירות והכוח של התלמידים וגם את מיומנותם במקצוע זה. הערכה זו עשויה לשמש את המורה במתן ציון לתלמיד. את היישומים של שיקולי הדעת נדגים בשבעה מבחנים שמורים לחינוך גופני נוהגים להשתמש בהם בבואם למדוד הישגים: מבחנים לריצות קצרות, מבחני זריזות, מבחני 'ספרינט ארוך', מבחני סבולת אווירנית, מבחני סבולת שרירית, מבחני קפיצה (לרוחק, לגובה ומשולשת) ומבחן קפיצה בחבל. בכל מבחן יפורטו המלצות למורה בדבר כדאיות השימוש בהם בשיעורים. אנו מעוניינים להדגיש שהמורה לחינוך גופני נדרש לשיקולי דעת אלו בעיקר כאשר הוא משתמש במבחנים השונים להערכת הישגי התלמיד. אם המבחן ניתן לשם מטרות אחרות (כמו הגברת העניין בקרב התלמידים או ההנאה והכיף בתהליך הלמידה), על המורה לייחס חשיבות משנית לשיקולים אלו.

מבחנים בריצות קצרות (100-60 מ')
ריצות קצרות הן פעילויות מאתגרות ומהנות לתלמיד, ומומלצות לבחינת יכולת המהירות שלו ושלבי התפתחות הריצה הקצרה שלו - זינוק נמוך, האצה, מהירות מרבית והאטה. דווקא פעילויות אלו אינן מומלצות להערכת יכולת התלמידים מכמה סיבות:
א. אין ערך בריאותי לעיסוק בריצות קצרות.
ב. קשה מאוד לראות כיצד התלמיד יכול לשפר את הישגיו במקצועות אלו רק כתוצאה מ'עבודה בבית'. אם הוא לא יצטרף לקבוצת אתלטיקה הוא יתקשה לשפר את הישגיו במקצועות אלו.
ג. ההישג בריצות קצרות מושפע מאוד מכישרונו של התלמיד ומקצב הגדילה שלו.
ד. שגיאת המדידה עלולה להיות גדולה, וזאת מהטעמים הבאים: 1. קשה למורה הניצב בנקודת הסיום של הריצה להקפיד שזינוק התלמיד יבוצע כהלכה. 2. הריצה נמשכת זמן קצר מאוד, ולכן כל שגיאת מדידה היא רבה. כאשר המורה לחינוך גופני מנסה למדוד במקביל זמנים לשני תלמידים, כמקובל בשיעורים, גדלה השגיאה עוד יותר.
אם המורה מחליט בכל זאת לקיים מבחנים לריצות קצרות מומלץ שרישום הישגי הריצה ייעשה בדרך כלל רק ברמת דיוק של עשירית השנייה, וזאת על-אף שאמצעי המדידה הידניים המצויים כיום בידי המורים (שעוני עצר, שעוני יד עם מד-עצר ולאחרונה גם מכשירי טלפון ידניים עם מד-עצר) מאפשרים למדוד את התוצאות בדיוק של מאית השנייה. על-פי חוקת האתלטיקה יש לעגל את התוצאה במדידה ידנית לעשירית הבאה ולא לעשירית הקרובה. לדוגמה: כאשר מופיע על צג מכשיר המדידה 8.81 יש לרשום 8.9, ובוודאי שלא 8.81.

מבחני זריזות
פעילויות גופניות כמו ריצה למרחק 10 מ' כמה פעמים (לדוגמה: 4X10, 3X10) מודדות את יכולת הזריזות של התלמיד וגם ממחישות לו את ההבדל בין מרכיב המהירות למרכיב הזריזות של הביצוע הגופני. רמת הדיוק במבחנים אלה גדולה מאשר במבחנים לריצות קצרות, משום שהמורה יכול לפקח בעצמו הן על הזינוק והן על סיום הריצה. עם זאת, מבחנים אלו אינם מומלצים להערכת יכולת התלמיד בשיעור עקב הסיבות שהועלו בסעיף הקודם. כלומר, המורה לחינוך גופני יכול לוותר על מבחני זריזות.

מבחני 'ספרינט ארוך' (400-150 מ')
מטרת מבחנים אלו היא למדוד את מרכיבי סבולת המהירות והסבולת האי-אווירנית של התלמיד. עם זאת, גם מבחנים אלו אינם מומלצים להערכת יכולת התלמיד בשיעור, בעיקר משום שטרם הצטבר ידע מוצק בספרות המחקרית על תרומת פעילויות אלו לבריאותו של התלמיד.

מבחני סבולת אווירנית (ריצות 5000-600 מ'; מבחן ביפ)
מבחנים אלו מומלצים להערכת יכולת התלמיד בשיעורי חינוך גופני, מכיוון שלפעילויות אלה יש ערך בריאותי רב. נוסף לכך, התלמיד יכול להתכונן למבחנים אלו מחוץ לשעות הלימודים, ורמת דיוק המדידה שלהם גבוהה במיוחד. עם זאת, אחת הבעיות הנפוצות בקיום מבחנים אלה בבית-הספר היא היעדר מסלול ריצה מתאים. לכן ניתן להשתמש במבחן חלופי, מבחן הביפ, המצריך משטח באורך 20 מ' שנמצא בכל בית-ספר כמעט.
שגיאת המדידה במבחנים אלה היא קטנה ועשויה לנבוע משתי סיבות: מדידה רשלנית של מרחק הריצה ובקרה לקויה על המרחק שהתלמידים נדרשים לעבור. אם התלמידים צריכים לעבור מסלול היקפי פעמים רבות, יש להקפיד שמספר הנבחנים לא יהיה גדול כי אז יתקשה המורה (המודד) למנות את מספר ההקפות שעשו התלמידים בפועל. כדי להקל על פעולת המדידה המורה יכין מראש טופס למניית סיבובים וירשום בו לא רק את מספר ההקפות המלאות שעשה התלמיד בפועל אלא גם את זמני ההקפות או לפחות כמה מהן.
לא מומלץ למורה לבחון תלמידים במרחקים העולים על 5 ק"מ או לעודדם להשתתף במירוצים של 10 ק"מ ומעלה.

מבחני סבולת שרירים
על-אף שחוקרים אחדים מצביעים על התועלת הבריאותית של תרגילים לפיתוח סבולת שרירים (בן-סירא וחב', 1998), נראה שקיימת בעיה במבחנים השונים למדידת יכולת זו. כך למשל, אנשי מקצוע רבים מצביעים על נזקים העלולים להיגרם לגב כתוצאה מהשתתפות במבחן 'שכב-שב', המודד סבולת שרירי בטן (עליות משכיבה לישיבה) (שם). מבחן אחר, מבחן עליות און על מתח, גם הוא בעייתי לשימוש משום שתלמידים לא מעטים אינם מצליחים לבצעו ולו פעם אחת. מבחן נוסף בקבוצה זו, מבחן כפיפות מרפקים במצב של שכיבת סמיכה קדמית, אינו פשוט לשיפוט, אך יתרונו הגדול הוא בכך שאין צורך בציוד כדי לבצע אותו.

מבחני קפיצה
מבחני קפיצה מקובלים הם: קפיצה לרוחק מהמקום, קפיצה לרוחק, קפיצה משולשת וקפיצה לגובה וכן תרגילי ניתור שונים. במבחנים שבהם נמדד מרחק אופקי - רוחק מהמקום, רוחק ומשולשת - אפשר להגיע לרמה דיוק גבוהה במדידה אם נעשה שימוש במשטח נחיתה חולי, והמורה דואג למחוק את העקבות אחרי כל ניתור וליישר את משטח החול למניעת היווצרות בורות. קיים ויכוח בין אנשי מקצוע באתלטיקה, שלא יידון כאן, אם יש למדוד מנקודת הניתור או מנקודה אחרת המוגדרת מבעוד מועד כמו קרש הניתור או קו שסומן בהיעדרו. מדידה מנקודת הניתור עלולה להגדיל את טעות המדידה, כי אז על המורה להתמקד גם בנקודה שממנה ניתר התלמיד וגם בנקודת הנחיתה (התלמיד המסייע למורה במדידה בנקודת הנחיתה אינו תמיד מיומן דיו במציאת הנקודה שממנה מתחילה המדידה).

כדי לייעל את המדידה בקפיצה אחרת - קפיצה משולשת - המורה יכול להניח חישוק על משטח ההרצה, כך שהתלמיד יכול להתחיל את הביצוע בדריכה בתוך החישוק. מרחק החישוק ממשטח הנחיתה משתנה בהתאם ליכולת התלמיד. אפשר לוותר על דיוק של ס"מ בודד בקפיצה זו ולהכריז על ההישג ברמת דיוק של 10 ס"מ (כגון: 9.20, 10.10 מ'). בקפיצה נוספת, קפיצה לרוחק מהמקום, רמת הדיוק של המדידה עלולה להיפגע כאשר התלמיד נוחת על מזרן. גם במבחן זה ניתן לוותר על רמת דיוק של ס"מ.
בעת ביצוע של קפיצה לגובה ניתן להשתמש בסרט גומי. על-אף שדיוק המדידה עשוי להיפגע נחסך הזמן של הרמת הרף. עם זאת, גם במדידה עם רף קיימת אפשרות לשגיאת מדידה משום שלעתים משטחי הניתור אינם ישרים וכך גם הרף. כמו כן, המורים אינם בודקים תמיד באמצעות ציוד מתאים את ההתאמה בין הגובה המוכרז לגובה במציאות ומסתפקים בהנחת תמוכות הרף על סימוני עמודי הקפיצה. במבחן זה ניתן לצמצם את שגיאת המדידה על-ידי הכנת מוט מדידה שעליו יסומנו הגבהים השונים, או באמצעות מדידת הגובה ממשטח הניתור עד הצד העליון של הרף בעזרת מגללה. מלבד שגיאות מדידה, על המורה לחינוך גופני להביא בחשבון את התרומה המועטה של אימוני קפיצה לבריאותו של התלמיד. עם זאת, אימונים כאלה עשויים בכל זאת לסייע לו לשפר את הישגיו בהם.

קפיצה בחבל
זוהי פעילות שניתן להתחיל בה כבר בכיתות א-ב ולמדוד הישגים החל בכיתה ג. פעילות זו מומלצת להערכת יכולת התלמידים, משום שניתן לתרגל אותה מחוץ לשעות הלימודים. גם למרכיב האימון השפעה גדולה על הישגי התלמיד: אלו שיתאמנו בפעילות זו יגיעו להישגים טובים יותר. אימוני הקפיצה בחבל אף תורמים לשיפור הקואורדינציה של התלמיד ולתזמון תנועותיו. נוסף לכך, שגיאת המדידה במבחן זה היא קטנה ביותר. לכן מומלץ להשתמש בו החל בכיתות היסוד של בית-הספר היסודי.

שבעה מבחנים אלו מייצגים מבחר גדול של מבחנים העומדים לרשות המורה המודד הישגים בשיעורים. גם בעת הבחירה במבחנים אחרים צריך המורה לחינוך גופני להפעיל שיקולי דעת בדבר כדאיות בחירתם. בסיכומו של דבר, המורה נדרש להצדיק את השימוש במבחנים מסוימים ולא באחרים.

מקורות
1. בן-סירא, ד., טננבאום, ג., ולידור, ר. (1998). מדידה והערכה בחינוך גופני ובספורט. קדימה: רכס - פרויקטים חינוכיים.
2. חוזר מנכ"ל משרד החינוך (תאריך: 1 בנובמבר 2006). ירושלים: משרד החינוך.
 

סגור